בעיה בביטחון העצמי

שלום רב, אני בחור בן 30 , עד היום היתה לי רק חברה אחת לפני כמה שנים. אחרי שנפרדנו (היינו חברים שנה) המשכנו להיות בקשר כידידים, ומאז היא ירדה עלי המון, היא גרמה לי להאמין שאני טיפש, עצלן, חלש אופי, לא יוצלח, מכוער, ומסכן. אני מרגיש שהיא ממש שטפה לי את המוח בזה ואני כבר די מאמין שהיא צודקת. אחרת איך זה שאין לי חברה ואני לא מצליח לסיים את התואר? בכל פעם שאני ניגש למשהו שיכול לשפר לי את החיים - ראיון עבודה, מבחן באוניברסיטה, או להתחיל עם בחורה אחרת (אני לא טוב בזה בגלל שאני מכוער ועייף מאד ודי כפוף), אני שומע את הקול שלה בתוך הראש אומר לי, עזוב, אתה בלאו הכי לא תצליח כי אתה לוזר ועדיף לך לשבת בבית לבד ולראות סדרות ולקרוא ספרים.. עכשיו אני מבקש שלא תגידי לי ללכת לטיפול, אני מכיר פסיכולוגים (החברה הזאת בעצמה היתה פסיכולוגית), וגם הייתי בטיפול 3 פעמים ובכל פעם הבנתי שהפסיכולוג לא היה ניגש אלי אם הייתי נופל ברחוב בלי שהייתי מוציא קודם את הארנק. הם גם מתנשאים מאד, הפסיכולוגים, וחושבים שבגלל שהם הוציאו ממוצע יותר גבוה ממך בתואר אז הם יכולים לשפוט אותך ולעשות עליך מניפולציות בשקל "ואיך אתה מרגיש עם זה?", "בוא נדבר עליך" ועוד כהנה העברות והשלכות ובבלת חסר משמעות. מה זה פסיכולוגיה הרי, אוסף של הנחות מוקדמות על מה שיש ומה שצריך להיות ומשחקי מילים ושכנוע. הפסיכולוג הוא כמו כומר שמטיף בדרך של שאלות רטוריות. זה כל מה שקרה מאז פרויד, וגם בכלל לא בטוח שיש תת מודע, קראתי מאמרים על זה, יכול להיות שכל הנוירוזות ממלאות צרכים על פני השטח. בזמן האחרון פסיכולוגיה בכלל נראית לי משחק רדוד מאד, מצפים ממך שתקבל הכל כאמיתות ואין כמעט מבט ביקורתי על כל ההנחות . כל ילד בן 26 שסיים מתאם פותח קליניקה וחושב שהוא ראובן דגן. הכי עיצבן אותי פעם שהפסיכולוגית שהיתה לי התחילה לשאול אותי על חיי המין שלי. כאילו מה, אני מחטט לך בתחתונים? אין לך טקט? ומה את בכלל מבינה במין? את הקאמה סוטרה? בכל מקרה, האקסית הזאת מעצבנת אותי, ברור לי שהיא יותר חכמה מהפסיכולוגים ושאני יותר טיפש ממנה אבל גם יותר חכם מהפסיכולוגים , אבל אני לא מצליח להבין איך פתאום נהייתי מכוער קירח עצלן וטיפש וכל המצב שלי מדורדר וחסר אונים. אפילו הריכוז שלי הלך וההודעה הזאת בטח נשמעת סכיזופרנית לגמרי, אבל מה אכפת לי כבר- אני הולך לשתות תה ירוק או משהו, מרגיז אותי כבר לכתוב על זה. תעני אם בא לך, לא חייבת, גם ככה בטח לא יעזור מדי. כל המדינה הזאת מלאה פסיכולוגים עורכי דין וקבלני משנה קיבינימט

עכשיו אני רואה שאת גם פסיכולוגית, חשבתי שאת עובדת סוציאלית לפי השם של הפורום ולא קראתי את האותיות הקטנות. עכשיו את בטח גם שונאת אותי . אוף אני כזה מעפן , סליחה.

אני שונא את כל האנשים המוצלחים שמוציאים תארים ומרוויחים משכורות ממוצעות ומעלה ויש להם זוגיות יציבה וילדים וקרנות נאמנות בבנק ,ובית 3 חדרים ברמת גן , וכלב שלוקחים לטיול פעם ביום , וילד שמורידים בגן בבוקר בדרך לעבודה ולוקחים אותו חזרה ב4. נמאס כבר מכל הנורמאליות הזאת. בחיי שאני מתחיל להבין נרקומנים והומלסים

שלום רועי, אני רואה שאתה מאוד מוצף (מההודעות ששלחת בזו אחר זו), ומבינה מזה שאולי אתה נמצא באיזשהו עומס. בכלל נשמע שאתה מתמודד עם תחושות לא קלות בקשר לעצמך, ומה לעשות? אני באמת חושבת שעזרה מקצועית יכולה להועיל לך. חבל שתישאר עם הדברים לבד. לגבי מה שאמרת ביחס לפסיכולוגים, זה בסדר, מותר לך לחשוב דברים כאלו, אבל אני חושבת שאולי אתה ממהר להסיק את הדברים שאתה מסיק. פסיכולוגים וודאי לא מושלמים ועושים לא מעט טעויות, אבל אני מאמינה שיש גם מה לקבל מהם, ובכלל, לא כל הפסיכולוגים דומים- כל אחד וגישתו הוא. אם קשה לך דווקא עם פסיכולוגים, נסה איש טיפול ממקצוע אחר- העיקר שתמצא מקום בטוח לבטא בו את הדברים שאתה מרגיש.

רואים אותן גם בתשובה אלי, ולכל אורך הפורום. שטאנץ קבוע וחוזר על עצמו של "אמפתיה" בגרוש ("אני מבינה אותך", "אני רואה ש"), אחר כך - חזרה מעורפלת על פרטי הפניה (במקרה שלי אפילו לא טרחת לקרוא לעומק ולהבין, לפני שפטרת אותי ב"הצפה רגשית" ושאר קלישאות אוטומטיות זולות), ולבסוף, המלצה לפנות לאיש "מקצוע" (שבטח יעזור לי "לעבד"-בלהבלהבלה- דברים), או לכל יישות טיפולית אחרת (אם אין ברירה והפציינט מתעקש שפסיכולוגים זה לא בשבילו אז שולחים אותו למטפל באמנות, בציקצוקי לשון, בתקווה שיום אחד יתפכח וילך לפסיכולוג קליני (כמובן שאם הוא אומר שטיפול אחר\כלשהו לא עזר אז עונים לו שזה עניין "של כימיה עם המטפל", ואם זה כן עוזר אז פתאום נהיים ליבראליים). כה מאוס. יש תחושה שפורומים כמו זה נועדו רק לקדם מכירות ולהגדיל את מחזור העסקים של אותה קליקה "מקצועית" בתחום בריאות הנפש. כולם מטפלים בכולם, כולם מפנים את כולם לכולם. בשורה של ממש לפונים לפורום הזה (בטעות) - אין. עצוב.