סיוע לביתי

שלום ענבל, ביתי בת ה-32 בדיכאון כבר כמה חודשים. לא עובדת, רוב היום בבית, ישנה, עצבנית וחסרת סבלנות. היא מתנגדת לכל דבר,מתעקשת ששום דבר לא יכול להשתנות לטובה אלא לרעה. אחיותיה דיברו איתה, הציעו לעזור, ניסו להראות עוד צדדים במקביל לתפיסה השלילית, אך ללא הועיל. היא מסרבת לפנות לטיפול. אין גורם נוסף שהיא חשה איתו יותר בנוח שאפשר לגייס. אני חוששת שככל שיעבור הזמן זה יהיה לרעתה . כיצד היית ממליצה לנו כהורים (וגם לאחים) לנהוג? אני מבינה שקשה להביא אדם לטיפול כאשר הוא לא מעוניין בכך, אך כאמא אני גם לא יכולה להתעלם ולתת לזמן לחלוף במצב כזה. תודה.

שלום מירי, אני מבינה ללבך, מאוד קשה כהורים לחוש את חוסר האונים הזה. את רואה את המצוקה שלה, חוששת מהידרדרות נוספת, אבל אין שיתוף פעולה מצידה לקבלת עזרה, למרות המאמצים שלכם. זה קורה לא לעיתים נדירות, בטח ובטח אצל ילדים צעירים, אבל למעשה בכל הגילאים. במקרה שלכם זה עוד יותר קשה, כי מדובר ב"ילדה גדולה", שלא ניתן להכריח אותה. יש כרגע חוסר אונים מסוים ולמרבה הצעד כנראה שי אפשר להימנע ממנו. יש מקרים חריגים בהם יש סכנה אובדנית והשיפוט פגוע אז אפשר לבקש בדיקה כפויה. לא נשמע שזה המצב אצלכם. היו סבלניים ואל תתייאשו. תמכו בה אתם ככל האפשר, הדגישו מפעם לפעם את חשיבות קבלת הטיפול, הציעו ללוות אותה אם זה עוזר. מעבר לכך, אין הרבה מה לעשות. הרבה פעמים ההבנה של אדם בדבר הצורך שלו לקבל עזרה לוקחת זמן. לפעמים צריך להגיע למצוקה גדולה מספיק כדי להבין שאין ברירה אלא להיעזר. אולי צריך לעבור עוד זמן כדי שבתך תבין שהיא זקוקה לעזרה. בינתיים, אולי תוכלי את לגשת לקבל עזרה מקצועית בהתמודדות עם בתך.