בוקר טוב

שלום גידי, יש לי 3 נושאים בחיי שמטרידים אותי ביום יום ולא מאפשרים לי לחיות חיים מאושרים ומלאי עשייה. אני לא יודעת אם זה קשור בפרקציוניזם אבל אני מאמינה שיש קשר. בכל אופן מדובר בהרבה רגש. אני בת 38 אמא לילדה בת 3 ובתחילת היריון שני. *הנושא הראשון שרציתי לדבר עליו זה הזוגיות שלי. בעלי גדול ממני ב- 9 שנים. בתחילת הדרך שהתחתנו לא רציתי ילדים כי הייתי עוד סטודנטית. אבל אט אט הרבה אירועים וקשיים בדרך מנעו ממני להיות בהיריון ורק אחרי 9.5 שנות נישואין נולדה ביתנו הראשונה. שנכנסתי להיריון התחלתי להרגיש שאני ובעלי מבוגרים מידי ושאולי בזבזנו הרבה שנים לחינם ולא ניסינו להביא ילדים. יש לציין שבאתי מבית שמרני ולא קיימתי יחסים עם אף אחד לפני בעלי ואפילו איתו היה לי מאוד קשה, מאוד חששתי גם ללכת לרופא לבדוק את הענין ועד שהתגברתי על זה לקח זמן. שנתיים הייתי בבירורים ובטיפולים ובסוף הריתי וזה היה אחד הרגעים המשמחים בחיי. עכשיו אני בהיריון שני גם לאחר טיפולים ושוב הפעם התחושות שאנחנו מבוגרים מלוות אותי. אני נורא מפחדת שנהיה הורים מבוגרים בייחוד שאני רוצה עוד ילדים וחושש מהתנגשות עם גיל 40 ובעלי כבר לא רחוק משנות החמישים. אני מרגישה שהמחשבות האילו מרחיקות אותי מבעלי. אין לי חשק בכלל לעשות איתו סקס ואני חושבת עליו הרבה פעמים דברים שליליים עד כדי כך שאני מרגישה שאולי עשיתי טעיתי בבחירה ותמיד מרגישה שהתחתנתי לא בשלה שדחפו אותי יותר מידי מהר בשבילי להתחתן, למרות שיצאנו ביחד כשנתיים. כשהעליתי את הנושא של בזבוז הזמן לפני אנשים הם תמיד טענו שלא הייתי בשלה להיות אמא לפני זה ואולי טוב שזה כך וזה תמיד מכעיס אותי מחדש כי אני כן חושבת שהייתי בשלה רק שהייתי שקועה בתוך עצמי יותר מידי וגם עברתי אסון פתאומי במשפחה (אחי נפטר) שהשפיעו על חיי. יש בי הרבה כעס, אשם כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. *הנושא השני הוא עולם העבודה והקריירה; הלוואי והייתי כותבת פה שאני מכורה לעבודה ולא מוצאת זמן לנוח אבל אצלי המצב הפוך לגמרי. לא יודעת באיזה מאיפה להתחיל להסביר את הענין, אבל זה כרוך בעבר הרחוק שעוד שהייתי ילדה תמיד חלמתי להיות מורה לאנגלית אך משבגרתי הדרך לא הייתה קלה להתקבל ללימודים ונאלצתי לעשות תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה שאותו סיימתי בהצטיינות ורק לאחר מכן הלכתי למכללה למורים ללמוד לתעודת הוראה. הלימודים ארכו כשנתיים. בשנה השנייה ללימודים הייתימאוד עמוסה באמת למדתי עבדתי בבוקר ואחר הצהריים וגם עשיתי עבודה מעשית. שנה לאחר מכן נכנסתי למשרד החינוך ומרוב ההתלהבות שלי רציתי הרבה שעות ולכן הייתי מוכנה לקבל תוספת שעות בנוסף הייתי צריכה ללכת גם להשתלמויות ומה שקרה זה שקרסתי ונכנסתי לדכאון מאוד עמוק ששיתק אותי בעבודה וכמובן בסוף שנה פוטרתי והיה לי מאוד מאוד קשה להשיג עבודה אחר למרות ששיקמתי את עצמי. בכיתי המון בתקופה שהבראתי היה לי קשה עם הזכרונות של מה שהיה ולא האמנתי איך הגעתי למצב כזה ואיבדתי את הכל בן רגע. עשיתי מאמצים לקבל שוב הפעם עבודה וקיבלתי עבודה רק על תקן מורה מחליפה - בביה"ס הראשון שהחלפתי זה עבד לא רע והחזיק מעמד, בביה"ס השני היה מאוד קשה ומה גם שאחרי 3 ימים אחי נפטר במפתיע ולאחר מכן עברתי תאונה ולא חזרתי לשם יותר. לאחר החופשה ניסיתי שוב לחפש עבודה בבית ספר ושוב הפעם רק כמחליפה אך פה היה משחק מלוכלך כי המחליפה לא חזרה ואני פוטרתי באמצע שנה. המנהלת עשתה עליי לינץ מאחורי הגב. לקחתי את זה מאוד מאוד קשה אבל בדיעבד זה היה לטובה כי רק אז ישבתי לסיים את עבודת הסמינריון שלי לתעודת הוראה, התחלתי בבירור פריון והפכתי לעובדת עצמאית בבית בשעורים פרטיים וחוגים. אך העסק לא החזיק מעמד כל כך כי לא טיפחתי אותו ולא שיווקתי יותר אלא קפאתי במקום. לאחר מכן נכנסתי להיריון וילדתי ונשארתי באופן קבוע עם 2-4 תלמידים שעד היום מתחלפים. שנה לאחר לידת ביתי קיבלתי הצעת עבודה במועצה ליד הבית עבדתי שם חצי שנה ולמרות שהובטח לי שבשנה לאחר מכן אחזור לעבוד בחרו להתעלם ממני ולקחתי את זה מאוד מאוד קשה. היום אני נמצאת במצב שמאוד קשה לי להחליט לאן אני הולכת עם עצמי. אני פשוט מיואשת, מותשת ומתוסכלת מזה שבגילי אין לי מקור הכנסה קבוע ואני עדיין צריכה להמשיך ולחפש. אני רוצה מאוד ללמוד ולכתוב חוברות עבודה אבל זה קשה שאין עבודה מסודרת. אני מרגישה משותקת בתחום הזה. *התחום השלישי שרציתי לדבר עליו זה הנושא החברתי- אני כל הזמן מרגישה בדידות ושאף אחד כמעט לא מתקשר אליי. אני כל הזמן בחיפוש אחר חברים חדשים אבל הבעיה שאני מכירה אני גם מתרחקת מהם כי קשה לי לראות נשים בגילי שיש להם כבר 3 ילדים והן בעלות קריירה. היום קצת פחת הלחץ שלי כלפי נשים שיש להן ילדים אבל עדיין נשים שמתקדמות בעבודה מרגיזות אותי ואני מפתחת כלפיהן גם רגשות שנאה. אני לא מבינה מה לא בסדר בי שאני לא הצלחתי למצוא את עצמי בעולם הקריירה. אני טיפוס מאוד חברותי אבל בכל זאת עדיין מחפשת חברים חדשים. תודה על ההקשבה קרן

שלום קרן, צר לי לקרוא על הקשיים הרבים שלמעשה מתפרשים על כל תחומי חייך. חלקם קשורים לפרפקציוניזם וחלקם לא וכנראה שבטיפול אפשר יהיה לזהות מרכיבים פרפקציוניסטיים בכל אחד מהתחומים, אשר מחבלים ברווחתך הנפשית. כאשר הקשיים מקיפים כל כך הרבה תחומי חיים מומלץ להתחיל בטיפול פסיכודינאמי יותר מאשר התנהגותי-קוגניטיבי, שיעיל יותר לקשיים ממוקדים וספציפיים. עם זאת, בגלל נטייתך לדיכאון יש להיזהר מ"חפירה" (rumination) במקום עשייה שתשקיעה אותך עמוק יותר בבוץ: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 http://www.giditherapy.co.il/?p=236 http://www.giditherapy.co.il/pps/rumination.pps במילים אחרות, הטיפול צריך להתמקד בגורמים אישיותיים, כולל פרפקציוניזם, הגורמים לך להסתבך, אך חשוב מאוד שהוא ילווה עשייה מידתית. אינני יודע באיזה מצב את נמצאת כיום מבחינת הדיכאון, אך במידה ונותרו ממנו שרידים ייתכן שרצוי לשקול גם הוספת מרכיב תרופתי לחבילה הטיפולית. תרופה נוגדת דיכאון בעלת מינימום תופעות לוואי עשויה לשמש starter לטיפול הפסיכולוגי ולהאיץ את השינוי וגם להקל עלייך באופן מיידי ולאפשר לך לקחת דברים בקלות רבה יותר. כמובן שזה נושא לדיון בינך ובין המטפל. ייתכן שבשלב מתקדם יותר בטיפול הפרטני כדאי להוסיף גם טיפול קבוצתי שעשוי לקדם את הבנתך הן לגבי תחושת הבדידות והן לגבי הסתבכותך בקשרים בין-אישיים. למרות הקשיים הרבים שאת מתארת ועל אף שהטיפול מורכב ומקיף, יש בהחלט מקום לאופטימיות. מתיאורייך מצטיירת תמונה של אדם חזק שמבזבז משאבים בצורה לא יעילה, ואולי אף הרסנית, אך המשאבים קיימים וניתן לנתבם לכיוונים בונים וחיוביים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

גידי, קראתי כעת גם את מאמרך המקושר כאן, ונהניתי מכל מילה. חשוב גם כפי שכתבת לא רק שאהנה אלא ליישם ולפנות אל העשיה. בכל אופן תודה תודה ופעם ראשונה שאני שומע את הדברים כה ברור. בתקווה לישום.. ובכלל תודה על הפורום הנפלא שפתחת.