פרדוכס

שלום, הפאן המקצועי תמיד היה הקלף החזק שבחיי ובשלב מאוד מוקדם הפכתי לדמות מוערכת ומובילה בתחומי. מצד שני בגלל שהיתי מאוד צעירה היתי זקוקה לאיזשהו אישור מסביבת העבודה על הישגי גם אם לא הבעתי אותו מעולם במילים, ובעצם איזשהי התנצלות ואשמה ששידרתי על הישגים טרם זמנם. מצד אחד היתה הערצה ופליאה אך מצד שני איזשהי קנאה שקיבלה לעיתים סממנים של חבלה- משום שמתמימות לא יכולתי לזהות את עצמי כמוקד איום ולהאמין שיש בי משהו שאחרים רוצים ולכן גם אי יכולת להציב גבולות או לפענח מניפולציות. עקב ארוע קשה חיצוני שעברתי שטילטל את חיי- איבדתי כל מוטיבציה כולל זו של חיי העבודה- אבל המשכתי להפגין אותה איכות גם בלי לחוש מחוברת למה שאני עושה שקודם מאוד אהבתי לעשות. לא היתי מעונינת בכל הכרה או הערכה של סביבת העבודה בגלל שאיבדתי עניין בחיים באנשים ובעצמי, הפסקתי לטפח קשרים אישיים ולרצות להתקדם ולהתפתח. באופן פרדוכסלי קרה בדיוק ההפך. התחלתי לקבל פידבקים ואיזשהי הכרה פורמלית ומעמד מבוסס שהתנגשו עם הדימוי המאוד נמוך שלי את עצמי. מדוע דווקא בתקופה שאני כה אדישה לאנשים ולפידבקים, לא יוצרת את הקשרים הנכונים ולא משתמשת באסטרטגיות לקידום אישי- ובעצם לא דואגת לעצמי או לעתידי ופועלת באופן הכי לקוי ולא מתוכנן אני משיגה בדיוק את ההיפך...?

שלום מאיה, צר לי לקרוא על האירוע הקשה והמטלטל, אך נשמע שלמרות שהיית מוותרת עליו בשמחה, הוא הביא לך תועלת בלתי צפויה. יש תחומים, בעיקר בכל הקשור ליחסים בין-אישיים בכלל וליחסים רומנטיים בפרט, דווקא "שחרור" (letting go) במקום חתירה מתמדת קדימה משיגה את האפקט הרצוי. אנשים אמביציוזיים מאוד, שמאופיינים ע"י התמדה ודבקות במטרה, יכולים להתקדם בלימודים ובעבודה בעזרת תכונות אלו, אך הן אינן מועילות תמיד, ולעתים מזיקות, ביחסים בין-אישיים הדורשים גמישות, תמרון, ויתורים ופשרות. נראה שלמדת מתי הימנעות מעשייה היא המעשה הנכון. ואכן, כדי לאזן את ההישגיות והתחרותיות המאפיינות את החברה המערבית, גם הפסיכותרפיה (גם בגישה הפסיכואנליטית וגם בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית) אימצה לעצמה גם עקרונות הלקוחים מן הבודהיזם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

האם במקרה שלי יאוש=גמישות=שחרור...? האם אתה בעצם אומר שהסביבה מפענחת את חוסר המוטיבציה שלי, הניהליזם והרצון העז למות ולוותר דווקא כסממנים לבטחון עצמי בגלל שאני לא נלחמת יותר על כלום...? האם זה שאתה לא מעוניין יותר בכלום, לא מקווה, לא רוצה דבר מאנשים ומהחיים בדכאון, ובחרדה בלתי נסבלים הופך אותך לאטרקטיבי ומתוגמל יותר? אני לא מבינה את זה משום שהתרגלתי לחשוב שאנשים מעדיפים להיות בקרבתם של אנשים שמחים וחיים גם בחיים וגם בעבודה. שאם לא תרצה אנשים הם לא ירצו אותך, שאם לא תראה נוכחות וסממני חיים לא יספרו אותך. קצת התבלבלתי בין המושג של "להרפות" שמתאר רגיעה לבין יאוש צרוף. אמר פעם איש חכם שסבלנות זה סוג של יאוש. אולי הוא צדק...