כוחותיי אוזלים

קשה לי לנסח את השאלה ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה...הרקע הוא חרדה מוכללת,משולבת בדיכאון כלשהו כנראה..מטופלת כ-10 חודשים בתרופות ושיחות(פעמיים בשבוע). אני בידיים טובות מאוד, יש לי פסיכולוגית מצויינת שאני אוהבת אותה וסומכת עליה בעיניים עצומות.הבעיה היא בין הפגישות, הטיפול הפך למרכז החיים, אני לא מצליחה לחיות, ולמרות שמנקודת ההתחלה יש שינויים משמעותיים בתפקוד שלי, הרי שלאחרונה (5 חודשים)קשה לי הרבה יותר, משתלטות עליי מחשבות דיכאוניות וכאב רב עוצמה שאיני יכולה לשאת.מחוץ לקירות הקליניקה אני משקיעה מאמצים רבים להיות נורמלית. אני לעולם לא נותנת לעצמי לנהוג כפי שאני מרגישה, למשל, לשכב על הרצפה ולצרוח מכאב או לדפוק את הראש בקיר עד זוב דם.(חתכתי את הידיים והבטן כמה פעמים..)אני מותשת, רק עם הפסיכולוגית יש לי מעט מנוחה מהתימרונים ומהפחד , אבל אני לא יכולה להמשיך ככה.והאמת היא,שהסיבה היחידה שבגללה אני לא מרימה ידיים הוא הבעל שלי. אני לא יכולה לעשות לו דבר כזה. אני בעצם לא רוצה לחיות, או יותר נכון,אין לי כח למאבק הזה יותר. כל מה שכתוב כאן, אמרתי גם לפסיכולוגית שלי,אני לא מסתירה ממנה כלום - אבל לא נראה לי שאנחנו מתגברות על זה.יש לך עצה אחרונה?

שלום לך, לפי תיאורייך, את נמצאת בדיכאון קשה והטיפול התרופתי אינו נותן תוצאות מספקות. המלצתי היא לחזור לפסיכיאטר להערכה מחדש של הטיפול התרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org