מנסה להבין משהו

אני אתאר אדם בסביבות גיל הארבעים- שעד שנות העשרים שלו בערך ידע לחוש רק רגשות שליליים. כעס, תסכול, תחושת קרבן. לא הצליח להתחבר לרגשות החיוביים , בכלל לא ידע שהם קיימים. כל ניסיון לדבר על עצמו לווה בבכי . אדם זה היה בודד מאוד ולא ידע לקשור בכלל קשרים חברתיים עם אחרים, כולל "סמול טוק". אותו אדם עבר תהליכים אישיים שונים, שלקחו שנים. הוא למד לנהל שיחות אגב עם אנשים ולמד להסתיר היטב את הקשיים הרגשיים שלו. רוב הזמן. הוא גם "חושל" רגשית על ידי מצבים קשים שקרו לו בחיים ואינו רגיש כמו קודם. הוא גם למד להתחבר (לפעמים) לרגשות החיוביים. לפחות למד להכיר בהם. אותו אדם סיפר חלק קטן מסיפור חייו בטיפול קבוצתי. הסיפור נמסר מאורגן, ללא פרץ רגשות , כאילו זה סיפור של מישהו אחר. וזה מאדם שלא ידע לסיים משפט על עצמו ללא בכי. מה קרה לו לאותו אדם? גידל שכבת מגן? חסם את עצמו רגשית? ניתק את עצמו רגשית? אותו אדם מרשה לעצמו כיום לדבר על חייו יותר בחופשיות עם אנשים שונים ומתבייש הרבה פחות בקורות חייו. אולי בגלל החשיפה החוזרת ונשנית הוא הקהה את הרגישות שלו?

שלום לך, קשה מאוד לאבחן את מצבו של האיש בלי להכירו. באופן כללי ביותר, אני יכול לומר שאנשים משתמשים במנגנוני הגנה שונים ולכל אחד האישיות האופיינית לו. כנראה שמדובר באדם מופנם ודיכאוני, שעבר איזה שהוא שינוי משמעותי תוך כדי טיפול (דבר שצריך לעודד את כולכם), אך לאחר השינוי הוא אינו מעוניין לדבר על עברו העגום ונוח לו להגן על עצמו באמצעות נתק בין שני העולמות, זה שהיה וזה שהתפתח תוך כדי טיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין