דיכאון וחרדות

ד"ר ריבינשטיין הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית שנתיים וחצי ולפני חצי שנה הפסקתי ללכת, הרגשתי שאנחנו "עומדות במקום". אני לוקחת אלטרול כבר שנה וחצי (אני ממשיכה לקחת את האלטרול למרות שאני לא ניפגשת עם הפסיכולוגית) והאמת היא שזה הוציא אותי מתחושת הדיכאון בלבד !! חוץ מיזה הדברים לא ממש זזו אצלי והבעיה העיקרית הייתה ועדיין לצאת מהבית, ההיתנתקות מההורים. חבר שלי כבר שנה עובד בחו"ל ובא לארץ כל 5 חודשים בגלל שאני לא מסוגלת רק לחשוב שאני אתרחק מההורים שלי אפילו לא לביקור. בקיצור אני חיה בסרט!! נימאס לי!! אני מתה מתה להיצטרף לחבר שלי ולמרות שאנחנו כבר 5 שנים ביחד אני לא יודעת כמה זמן הוא או אני ניסבול את זה. מיותר לציין שאפילו בבית מלון לא היינו. יאמר לזכותי שגרנו ש/נתיים ביחד 2 מטר מההורים שלי, 2 מטר!!!!!!!!!!!!!!!!!! חולת נפש או לא?????????? פליז פליז אני צריכה בעיטה טובה בתחת, אבל אני מתה מתה מתה מפחד

שלום לך, נראה לי שהטיפול באלטרול הוא סימפטומטי בלבד וחלקי מאוד. קיים בהחלט מקום לעשות הערכה מחדש של הטיפול התרופתי. טיפול ב-SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסט וכו') הוכיח את עצמו כיעיל גם במקרים של אגורפוביה (פחד מפני מקומות פתוחים והומי אדם) וגרם לאנשים שהיו כלואים בבתיהם במשך שנים לאזור אומץ ולצאת מהבית. במקביל, המשך הטיפול הפסיכולוגי, בין אם אצל אותה מטפלת ובין אם אצל מטפל חדש, נראה לי חיוני. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין