לד"ר רובינשטיין - וידוי ודילמה.

ל"ר רובינשטיין,ולכל משתתפי הפורום,שלום! שלשום כתבתי לגבי 'מחלת-נקיון' והזדהיתי בשם אחר,ולא עשיתי זאת בגלל שרציתי לרמות אתכם אלא בגלל ששוב ניסיתי "להסתיר" עובדה זאת,ובעיקר שאתה-ד"ר רובינשטיין לא תחשוב שאני "מסובכת יותר מידי" אם תדע שבנוסף לכל הבעיות שכתבתי לך (על הדיכאון) - אני סובלת מ'מחלת-נקיון'; יכולתי להשאיר את המצב כך ולא להתוודות כעת,אך אני מרגישה שלא רק שאני מרמה אתכם אלא גם את עצמי,אך לקח לי בערך יומיים להבין זאת,ולהצהיר על-כך.וגם עכשיו כשאני רושמת זאת איני בטוחה שאני עושה צעד נכון. זה היה הוידוי שלי, והדילמה - היא,מה לעשות עם העובדה שמאז שאני יודעת שאצטרך לעדכן את רופאת-המשפחה לגבי תחושותיי,איני ניגשת אליה בכלל אפילו שאני צריכה(בנושאים רפואיים), פשוט יש לי פחד עצום ממה היא תחשוב עלי,ואיך בדיוק אומר לה זאת,למרות שלא שכחתי מילה ממה שאמרת לי לגבי איך לומר לה זאת. אשמח לשמוע את דעתך בשני עניינים אלה. (וגם לגבי עניין המטפלים ההתנהגותיים-קוגנטיביים פעלתי, אך לא יצא מזה כלום בינתיים). בברכת חג-שבועות שמח ובתודה מראש(וסליחה אם הטעיתי אותך) ע.

שלום ע., אינני כועס בכלל ואני יכול להבין שאדם אחד אינו רוצה קודם כל להאמין שיש לו יותר מהפרעה אחת ושנית שיחשבו שהוא סובל מיותר מהפרעה אחת. המציאות היא שלרוב המטופלים יש יותר מאבחנה אחת ומאופן התנהלותך אין זה סביר שאת סובלת רק מדיכאון קל. הטיפול התרופתי הניתן במקרים כמו שלך הוא תרופות המעכבות ניצול חוזר של סרוטונין במוח (SSRI) שהן תרופות נגד דיכאון וחרדה ובמינונים גבוהים יותר אף עוזרות מאוד נגד תופעות כפייתיות דוגמת אלה שתיארת. המלצתי היא לפנות באמת לרופאת המשפחה, לומר בקיצור שאת סובלת מדיכאון ומתופעות כפייתיות (תביאי דוגמא אחת או שתיים - בלאו הכי אין לה יותר מדי זמן...) ולבקש הפניה לפסיכיאטר, דבר שהיא תיתן לך ברצון. איתו גם תוכלי להתייעץ בקשר לאפשרויות שמעמידה הקופה לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום, אני מודה לך על תשובתך המהירה, ואני קולטת טוב-מאוד ומקבלת את הפתרונות שהצעת לי, אך עם הבעיה העיקרית שיש לי,שהיא "החומה הענקית שעומדת מולי" ולא מאפשרת לי לעשות את הצעד העיקרי של פניה לרופאת משפחה,על זה איני יכולה להתגבר,ואיני יודעת מה לעשות עם בעיה זו, והפחדים(כפי שפרטתי בשיחות קודמות) הם גם ממה שהיא תחשוב עליי או איך היא תתייחס אלי אחרי שאומר לה זאת,וגם -הפחד מהרישום בקופ"ח עדיין מרתיע אותי מאוד. מה עושים כדי "לשבור חומה זאת" ולעשות את הצעד העצום,מבחינתי, של לומר זאת לרופאת-המשפחה שלי(אני יודעת מה לומר,אך אין לי את האומץ כדי להגיע לסיטואציה שבה אצטרך לומר זאת). ואני מצטערת אם אני נודניקית ואם כבר נמאסתי עליך עם השאלות שלי,אבל זה נושא שלא עוזב אותי ולא נותן לי מנוח אפילו לשניה אחת,וגם לא נותן לי אפשרות להתרכז בדברים אחרים. שוב- בתודה מראש וסליחה על ה"נדנוד". ע.