סיפור קשה - קתרזיס

רוצה לספר על משהו קשה מלפני שנים רבות. עת ילדי היו קטנים - הגדול בן 4, אחיו בן שנתיים ואחותם תינוקת. הייתי מיואשת מהחיים, תחושות כישלון רדפו זו את זו , בענייני עבודה, בעניינים חברתיים.בעניינים כספיים. לא הייתי עם מקורות תמיכה ובעלי עבד שעות רבות וגם אינו מפגין רגשות. היה רגע שבו רציתי לגמור עם הכל, אבל לא יכולתי לסבול את העובדה שילדי יישארו לגדול ללא אם. אהבתי אותם יותר מדי כדי לעשות להם את זה. אבל גם לא רציתי להמשיך. חשבתי שהפיתרון הכי טוב יהיה לקחת אותם איתי. ועשיתי תרגיל . ידעתי שאיני הולכת לממש - אבל בכל זאת עשיתי זאת. הדלקתי את ברזי הגז וסגרתי את כל החלונות בבית. הילדים נדנדו ובכו לי ולא התייחסתי אליהם. ריח הגז מילא את נחירי. הלכתי עד הקצה ואז כיבתי את הגז , אווררתי את הבית והמשכתי לטפל בהם. התקשרתי לער"ן - והתורנית שם נזעקה להגן על ילדי. בעצם היא אמרה לי באופן עקיף: תעשי מה שאת רוצה עם החיים שלך אבל תעזבי את הילדים. זה היה הרגע הכי נמוך בחיי. וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני צריכה עזרה. כמה טוב שלא עשיתי שום דבר בלתי הפיך אז. כחודש אחר כך פורסם סיפורה של האם שהטביעה את שתי בנותיה באמבטיה. היום אני יודעת שכנראה הייתי בדיכאון אחר לידה. אז אם איזה מיואש או מיואשת קוראים אותי - כל דבר הפיך חוץ מהמוות.

שלום מישהי מהעבר, תודה על תרומתך החשובה. במצבים נפשיים קשים קבלת החלטה על הפסקת החיים היא אינה החלטה שקולה ולכן נעשים מאמצים רבים כל כך למנוע התאבדות. גם לי מוכרים סיפורים של אנשים שהיו על גבול מעשה אובדני וחייהם השתנו מהקצה אל הקצה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לחשוב שאמא יכלה לחשוב בכלל על לפגוע בילדים שלה, שלא לדבר על לעשות משהו בכיוון. מה עם קצת שיפוטיות ? כמו שהמתנדבת בערן שפטה. הרי מתכנתים אותנו שאמהות יעשו הכל למען הילדים שלהם. מה שדי נכון לגבי סך הכל. יש בי כעס על עצמי על כך שבכלל הגעתי למצב הזה למרות שזה היה לפני שנים רבות. זהו סוג של סוד שבעלי לא יודע עליו. סיפרתי עליו למישהי ( לדעתי פטפטנית במיוחד כשאני מכירה אותה עכשיו), לעוד אחת שחווה קושי בגידול ילדיה, לפסיכולוג שלי שהייתי בטוחה שיאשפז אותי ועכשיו כאן. כל כמה שנים צריך לאוורר את הסוד הזה . כעסתי על הפסיכולוג שלי שלא התקשר אלי אחרי הרצח של הטבעת שתי הבנות באמבטיה.