נמטפלת גרמה אצלי לנסיגה

אני מטופלת מספר שנים בפסיכותרפיה שיחות בבעיית הבולמיה . הייתה תקופה בה ירדתי במשקל ושקלתי 48 והיא אמרה לי אני אאלץ לאשפז אותך.מרגע זה החלטתי לשקר ולהוריד את הטיפול מעליי. וכל פעם אני אומרת שטוה והכל בסדר. ממפגש של פעמיים בשבוע אני נפגשת 1 לחודש. לי יש הקלה אבל אני לא יכולה לבטוח בה יותר. כי היא ידעה כמה אני פוחדת מאישפוז ובכל זאת השתמשה בזה בכדי להשיג אולי את האפשרות שאעלה במשקל. אני עדיין חולה ואף אחד לא יודע ואני מרגישה בסדר.

את אולי עובדת עליה אבל פוגעת קודם כל בעצמך. אם את לא נותנת בה אמון - מה האפשרות להחליף מטפלת? אני לא מאמינה שחולת בולימיה פעילה יכולה להרגיש בסדר עם עצמה. תעשי משהו למען עצמך. אלו החיים שלך. גם לך אני ממליצה על או איי. אם את רוצה פרטים תשאלי.

שלום m. את בוודאי יודעת שהדרך שבה את הולכת מובילה למקומות לא טובים, אז אני אחסוך ממך את העובדות על מה עלול לקרות בעתיד וכו'. אני גם בטוחה שברור לך שהאיום של המטפלת שלך נבע מהמקום הנכון (דאגה כנה לבריאותך ולשלומך) גם אם היא בחרה בדרך לא מומלצת להביא את הדאגה הזו לידי ביטוי. אם את באמת מרגישה שאיבדת את האמון בה, ואין ספק שחייב להיות אמון במטפל אחרת הטיפול לא יעיל - אז נראה לי שכדאי לך לשקול להחליף מטפלת בהקדם. תתחילי מחדש עם מישהי חדשה, אמון מלא, ומוטיבציה חדשה להצליח. את חייבת לטפל בעצמך, אל תזניחי כי עד כמה שאני יודעת זו לא בעיה שפשוט נעלמת מעצמה. תאזרי כוחות ובהצלחה.

היי m נשמע לי שקשה לך לראות את עצמך בלי הבולמיה, שכעת מסיבה כלשהי את נאחזת בה ולא רוצה להיפרד מהדפוס המסובך הזה שיש לך עם האוכל. בתור מישהי שגם הייתה בולמית הרבה שנים אני יודעת שזה קשה להרפות מההתקפים ומהאוכל. גם אני הייתי בטיפול ולפעמים הייה נדמה לי שהמטפל שלי לא לגמרי מבין אותי, מעולם לא איימו עליי באישפוז וזה נשמע לי גם מפחיד וגם אישהי אכזבה שהיא לא מבינה אותך כמו שהיית רוצה שהיא תבין אותך. נראה לי שאם את בטיפול אצלה כמה שנים אז יהייה חבל לעזוב, נדמה לי שבתור בולמית הייתי יוצרת יחסים עם האוכל במקום עם אנשים, הוא הייה מרגיע ונמצא שם תמיד ולא מאכזב וגם הייה אפשר לכעוס עליו ולהקיא. עם אנשים זה יותר מסובך, לפעמים הם לא מבינים, מאכזבים, וקשה לכעוס עליהם מפחד שלא יוכלו לעמוד בכעס ולא תמיד ברור שהם ישארו שם. נראה לי שמאוד חשוב שתנסי להוציא את כל הרגשות שלך על המטפלת, את האכזבה, הכעס, הפחד או כל רגש אחר שיש לך. אני גיליתי שזה מה שעזר לי לצאת מהבולמיה, האתגר הייה ליצור יחסים עם המטפל ועם אנשים אחרים במקום עם האוכל וככה לאט לאט ההתקפים פחתו. אולי דווקא המשבר ביחסים שלך עם המטפלת הוא משהו מאוד חשוב ואם תוציאי עליה את כל מה שיושב לך בפנים אז זו תהייה התקדמות גדולה בשבילך ובשבילה. נשמע לי גם שאת מאוד מפחדת להפסיק עם הבולמיה כעת, אני זוכרת את הימים שבהם הכל הייה אצלי סביב הבולמיה, לא יכולתי לראות את עצמי בלעדי זה, זה הייה כמו התמכרות לסמים או משהו... תסבירי לה את המצב שלך, גם אם כרגע את לא מסוגלת לראות את עצמך בלי הבולמיה זה עדיין יכול לקרות, נראה לי שעדיף לא לשקר לה, אלא להגיד לה את כל מה שיש לך להגיד ומשם הדברים יכולים להשתפר, אחרת את תישארי עם הבולמיה שלך לבד, עם כל ההתמכרות הזו ועם כל הרגשות שאת לא מסוגלת להכיל לבד עם עצמך ואז יבוא שוב עוד התקף ועוד התקף... זה מעגל כזה שבו את נשארת לבד, הדרך לפרוץ אותו ולצאת ממנו לדעתי זה להעיז להיות אמיתית עם המטפלת... מקווה שאמרתי דברים שמדברים גם אלייך, מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי עם המטפלת בטוב וגם ברע כי נשמע לי שמאוד איכפת לה ממך וגם לך באישהו אופן איכפת ממנה ושהקשר ביניכן יכול לעזור לך. ביי, אני.

היי m נשמע לי שקשה לך לראות את עצמך בלי הבולמיה, שכעת מסיבה כלשהי את נאחזת בה ולא רוצה להיפרד מהדפוס המסובך הזה שיש לך עם האוכל. בתור מישהי שגם הייתה בולמית הרבה שנים אני יודעת שזה קשה להרפות מההתקפים ומהאוכל. גם אני הייתי בטיפול ולפעמים הייה נדמה לי שהמטפל שלי לא לגמרי מבין אותי, מעולם לא איימו עליי באישפוז וזה נשמע לי גם מפחיד וגם אישהי אכזבה שהיא לא מבינה אותך כמו שהיית רוצה שהיא תבין אותך. נראה לי שאם את בטיפול אצלה כמה שנים אז יהייה חבל לעזוב, נדמה לי שבתור בולמית הייתי יוצרת יחסים עם האוכל במקום עם אנשים, הוא הייה מרגיע ונמצא שם תמיד ולא מאכזב וגם הייה אפשר לכעוס עליו ולהקיא. עם אנשים זה יותר מסובך, לפעמים הם לא מבינים, מאכזבים, וקשה לכעוס עליהם מפחד שלא יוכלו לעמוד בכעס ולא תמיד ברור שהם ישארו שם. נראה לי שמאוד חשוב שתנסי להוציא את כל הרגשות שלך על המטפלת, את האכזבה, הכעס, הפחד או כל רגש אחר שיש לך. אני גיליתי שזה מה שעזר לי לצאת מהבולמיה, האתגר הייה ליצור יחסים עם המטפל ועם אנשים אחרים במקום עם האוכל וככה לאט לאט ההתקפים פחתו. אולי דווקא המשבר ביחסים שלך עם המטפלת הוא משהו מאוד חשוב ואם תוציאי עליה את כל מה שיושב לך בפנים אז זו תהייה התקדמות גדולה בשבילך ובשבילה. נשמע לי גם שאת מאוד מפחדת להפסיק עם הבולמיה כעת, אני זוכרת את הימים שבהם הכל הייה אצלי סביב הבולמיה, לא יכולתי לראות את עצמי בלעדי זה, זה הייה כמו התמכרות לסמים או משהו... תסבירי לה את המצב שלך, גם אם כרגע את לא מסוגלת לראות את עצמך בלי הבולמיה זה עדיין יכול לקרות, נראה לי שעדיף לא לשקר לה, אלא להגיד לה את כל מה שיש לך להגיד ומשם הדברים יכולים להשתפר, אחרת את תישארי עם הבולמיה שלך לבד, עם כל ההתמכרות הזו ועם כל הרגשות שאת לא מסוגלת להכיל לבד עם עצמך ואז יבוא שוב עוד התקף ועוד התקף... זה מעגל כזה שבו את נשארת לבד, הדרך לפרוץ אותו ולצאת ממנו לדעתי זה להעיז להיות אמיתית עם המטפלת... מקווה שאמרתי דברים שמדברים גם אלייך, מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי עם המטפלת בטוב וגם ברע כי נשמע לי שמאוד איכפת לה ממך וגם לך באישהו אופן איכפת ממנה ושהקשר ביניכן יכול לעזור לך. ביי, אני.

היי m נשמע לי שקשה לך לראות את עצמך בלי הבולמיה, שכעת מסיבה כלשהי את נאחזת בה ולא רוצה להיפרד מהדפוס המסובך הזה שיש לך עם האוכל. בתור מישהי שגם הייתה בולמית הרבה שנים אני יודעת שזה קשה להרפות מההתקפים ומהאוכל. גם אני הייתי בטיפול ולפעמים הייה נדמה לי שהמטפל שלי לא לגמרי מבין אותי, מעולם לא איימו עליי באישפוז וזה נשמע לי גם מפחיד וגם אישהי אכזבה שהיא לא מבינה אותך כמו שהיית רוצה שהיא תבין אותך. נראה לי שאם את בטיפול אצלה כמה שנים אז יהייה חבל לעזוב, נדמה לי שבתור בולמית הייתי יוצרת יחסים עם האוכל במקום עם אנשים, הוא הייה מרגיע ונמצא שם תמיד ולא מאכזב וגם הייה אפשר לכעוס עליו ולהקיא. עם אנשים זה יותר מסובך, לפעמים הם לא מבינים, מאכזבים, וקשה לכעוס עליהם מפחד שלא יוכלו לעמוד בכעס ולא תמיד ברור שהם ישארו שם. נראה לי שמאוד חשוב שתנסי להוציא את כל הרגשות שלך על המטפלת, את האכזבה, הכעס, הפחד או כל רגש אחר שיש לך. אני גיליתי שזה מה שעזר לי לצאת מהבולמיה, האתגר הייה ליצור יחסים עם המטפל ועם אנשים אחרים במקום עם האוכל וככה לאט לאט ההתקפים פחתו. אולי דווקא המשבר ביחסים שלך עם המטפלת הוא משהו מאוד חשוב ואם תוציאי עליה את כל מה שיושב לך בפנים אז זו תהייה התקדמות גדולה בשבילך ובשבילה. נשמע לי גם שאת מאוד מפחדת להפסיק עם הבולמיה כעת, אני זוכרת את הימים שבהם הכל הייה אצלי סביב הבולמיה, לא יכולתי לראות את עצמי בלעדי זה, זה הייה כמו התמכרות לסמים או משהו... תסבירי לה את המצב שלך, גם אם כרגע את לא מסוגלת לראות את עצמך בלי הבולמיה זה עדיין יכול לקרות, נראה לי שעדיף לא לשקר לה, אלא להגיד לה את כל מה שיש לך להגיד ומשם הדברים יכולים להשתפר, אחרת את תישארי עם הבולמיה שלך לבד, עם כל ההתמכרות הזו ועם כל הרגשות שאת לא מסוגלת להכיל לבד עם עצמך ואז יבוא שוב עוד התקף ועוד התקף... זה מעגל כזה שבו את נשארת לבד, הדרך לפרוץ אותו ולצאת ממנו לדעתי זה להעיז להיות אמיתית עם המטפלת... מקווה שאמרתי דברים שמדברים גם אלייך, מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי עם המטפלת בטוב וגם ברע כי נשמע לי שמאוד איכפת לה ממך וגם לך באישהו אופן איכפת ממנה ושהקשר ביניכן יכול לעזור לך. ביי, אני.

היי m נשמע לי שקשה לך לראות את עצמך בלי הבולמיה, שכעת מסיבה כלשהי את נאחזת בה ולא רוצה להיפרד מהדפוס המסובך הזה שיש לך עם האוכל. בתור מישהי שגם הייתה בולמית הרבה שנים אני יודעת שזה קשה להרפות מההתקפים ומהאוכל. גם אני הייתי בטיפול ולפעמים הייה נדמה לי שהמטפל שלי לא לגמרי מבין אותי, מעולם לא איימו עליי באישפוז וזה נשמע לי גם מפחיד וגם אישהי אכזבה שהיא לא מבינה אותך כמו שהיית רוצה שהיא תבין אותך. נראה לי שאם את בטיפול אצלה כמה שנים אז יהייה חבל לעזוב, נדמה לי שבתור בולמית הייתי יוצרת יחסים עם האוכל במקום עם אנשים, הוא הייה מרגיע ונמצא שם תמיד ולא מאכזב וגם הייה אפשר לכעוס עליו ולהקיא. עם אנשים זה יותר מסובך, לפעמים הם לא מבינים, מאכזבים, וקשה לכעוס עליהם מפחד שלא יוכלו לעמוד בכעס ולא תמיד ברור שהם ישארו שם. נראה לי שמאוד חשוב שתנסי להוציא את כל הרגשות שלך על המטפלת, את האכזבה, הכעס, הפחד או כל רגש אחר שיש לך. אני גיליתי שזה מה שעזר לי לצאת מהבולמיה, האתגר הייה ליצור יחסים עם המטפל ועם אנשים אחרים במקום עם האוכל וככה לאט לאט ההתקפים פחתו. אולי דווקא המשבר ביחסים שלך עם המטפלת הוא משהו מאוד חשוב ואם תוציאי עליה את כל מה שיושב לך בפנים אז זו תהייה התקדמות גדולה בשבילך ובשבילה. נשמע לי גם שאת מאוד מפחדת להפסיק עם הבולמיה כעת, אני זוכרת את הימים שבהם הכל הייה אצלי סביב הבולמיה, לא יכולתי לראות את עצמי בלעדי זה, זה הייה כמו התמכרות לסמים או משהו... תסבירי לה את המצב שלך, גם אם כרגע את לא מסוגלת לראות את עצמך בלי הבולמיה זה עדיין יכול לקרות, נראה לי שעדיף לא לשקר לה, אלא להגיד לה את כל מה שיש לך להגיד ומשם הדברים יכולים להשתפר, אחרת את תישארי עם הבולמיה שלך לבד, עם כל ההתמכרות הזו ועם כל הרגשות שאת לא מסוגלת להכיל לבד עם עצמך ואז יבוא שוב עוד התקף ועוד התקף... זה מעגל כזה שבו את נשארת לבד, הדרך לפרוץ אותו ולצאת ממנו לדעתי זה להעיז להיות אמיתית עם המטפלת... מקווה שאמרתי דברים שמדברים גם אלייך, מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי עם המטפלת בטוב וגם ברע כי נשמע לי שמאוד איכפת לה ממך וגם לך באישהו אופן איכפת ממנה ושהקשר ביניכן יכול לעזור לך. ביי, אני.

היי m נשמע לי שקשה לך לראות את עצמך בלי הבולמיה, שכעת מסיבה כלשהי את נאחזת בה ולא רוצה להיפרד מהדפוס המסובך הזה שיש לך עם האוכל. בתור מישהי שגם הייתה בולמית הרבה שנים אני יודעת שזה קשה להרפות מההתקפים ומהאוכל. גם אני הייתי בטיפול ולפעמים הייה נדמה לי שהמטפל שלי לא לגמרי מבין אותי, מעולם לא איימו עליי באישפוז וזה נשמע לי גם מפחיד וגם אישהי אכזבה שהיא לא מבינה אותך כמו שהיית רוצה שהיא תבין אותך. נראה לי שאם את בטיפול אצלה כמה שנים אז יהייה חבל לעזוב, נדמה לי שבתור בולמית הייתי יוצרת יחסים עם האוכל במקום עם אנשים, הוא הייה מרגיע ונמצא שם תמיד ולא מאכזב וגם הייה אפשר לכעוס עליו ולהקיא. עם אנשים זה יותר מסובך, לפעמים הם לא מבינים, מאכזבים, וקשה לכעוס עליהם מפחד שלא יוכלו לעמוד בכעס ולא תמיד ברור שהם ישארו שם. נראה לי שמאוד חשוב שתנסי להוציא את כל הרגשות שלך על המטפלת, את האכזבה, הכעס, הפחד או כל רגש אחר שיש לך. אני גיליתי שזה מה שעזר לי לצאת מהבולמיה, האתגר הייה ליצור יחסים עם המטפל ועם אנשים אחרים במקום עם האוכל וככה לאט לאט ההתקפים פחתו. אולי דווקא המשבר ביחסים שלך עם המטפלת הוא משהו מאוד חשוב ואם תוציאי עליה את כל מה שיושב לך בפנים אז זו תהייה התקדמות גדולה בשבילך ובשבילה. נשמע לי גם שאת מאוד מפחדת להפסיק עם הבולמיה כעת, אני זוכרת את הימים שבהם הכל הייה אצלי סביב הבולמיה, לא יכולתי לראות את עצמי בלעדי זה, זה הייה כמו התמכרות לסמים או משהו... תסבירי לה את המצב שלך, גם אם כרגע את לא מסוגלת לראות את עצמך בלי הבולמיה זה עדיין יכול לקרות, נראה לי שעדיף לא לשקר לה, אלא להגיד לה את כל מה שיש לך להגיד ומשם הדברים יכולים להשתפר, אחרת את תישארי עם הבולמיה שלך לבד, עם כל ההתמכרות הזו ועם כל הרגשות שאת לא מסוגלת להכיל לבד עם עצמך ואז יבוא שוב עוד התקף ועוד התקף... זה מעגל כזה שבו את נשארת לבד, הדרך לפרוץ אותו ולצאת ממנו לדעתי זה להעיז להיות אמיתית עם המטפלת... מקווה שאמרתי דברים שמדברים גם אלייך, מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי עם המטפלת בטוב וגם ברע כי נשמע לי שמאוד איכפת לה ממך וגם לך באישהו אופן איכפת ממנה ושהקשר ביניכן יכול לעזור לך. ביי, אני.

היי m נשמע לי שקשה לך לראות את עצמך בלי הבולמיה, שכעת מסיבה כלשהי את נאחזת בה ולא רוצה להיפרד מהדפוס המסובך הזה שיש לך עם האוכל. בתור מישהי שגם הייתה בולמית הרבה שנים אני יודעת שזה קשה להרפות מההתקפים ומהאוכל. גם אני הייתי בטיפול ולפעמים הייה נדמה לי שהמטפל שלי לא לגמרי מבין אותי, מעולם לא איימו עליי באישפוז וזה נשמע לי גם מפחיד וגם אישהי אכזבה שהיא לא מבינה אותך כמו שהיית רוצה שהיא תבין אותך. נראה לי שאם את בטיפול אצלה כמה שנים אז יהייה חבל לעזוב, נדמה לי שבתור בולמית הייתי יוצרת יחסים עם האוכל במקום עם אנשים, הוא הייה מרגיע ונמצא שם תמיד ולא מאכזב וגם הייה אפשר לכעוס עליו ולהקיא. עם אנשים זה יותר מסובך, לפעמים הם לא מבינים, מאכזבים, וקשה לכעוס עליהם מפחד שלא יוכלו לעמוד בכעס ולא תמיד ברור שהם ישארו שם. נראה לי שמאוד חשוב שתנסי להוציא את כל הרגשות שלך על המטפלת, את האכזבה, הכעס, הפחד או כל רגש אחר שיש לך. אני גיליתי שזה מה שעזר לי לצאת מהבולמיה, האתגר הייה ליצור יחסים עם המטפל ועם אנשים אחרים במקום עם האוכל וככה לאט לאט ההתקפים פחתו. אולי דווקא המשבר ביחסים שלך עם המטפלת הוא משהו מאוד חשוב ואם תוציאי עליה את כל מה שיושב לך בפנים אז זו תהייה התקדמות גדולה בשבילך ובשבילה. נשמע לי גם שאת מאוד מפחדת להפסיק עם הבולמיה כעת, אני זוכרת את הימים שבהם הכל הייה אצלי סביב הבולמיה, לא יכולתי לראות את עצמי בלעדי זה, זה הייה כמו התמכרות לסמים או משהו... תסבירי לה את המצב שלך, גם אם כרגע את לא מסוגלת לראות את עצמך בלי הבולמיה זה עדיין יכול לקרות, נראה לי שעדיף לא לשקר לה, אלא להגיד לה את כל מה שיש לך להגיד ומשם הדברים יכולים להשתפר, אחרת את תישארי עם הבולמיה שלך לבד, עם כל ההתמכרות הזו ועם כל הרגשות שאת לא מסוגלת להכיל לבד עם עצמך ואז יבוא שוב עוד התקף ועוד התקף... זה מעגל כזה שבו את נשארת לבד, הדרך לפרוץ אותו ולצאת ממנו לדעתי זה להעיז להיות אמיתית עם המטפלת... מקווה שאמרתי דברים שמדברים גם אלייך, מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי עם המטפלת בטוב וגם ברע כי נשמע לי שמאוד איכפת לה ממך וגם לך באישהו אופן איכפת ממנה ושהקשר ביניכן יכול לעזור לך. ביי, אני.