דכאון או אבל

שלום רב, אני בת 35 רווקה. לפני שנה וחצי אימי נהרגה בתאונת דרכים ואבי נפטר מאירוע מוחי לפני 6 שנים. אני יתומה. אימי היתה אדם מיוחד עם בעיות נפשיות קשות שהוזנחו אך לא הורה אלא יותר ילד שאני שימשתי כשעשוע לו וכמטפל וחבר. עברתי טיפול אצל פסיכולוגית אחת מגיל 24 עד 32 שאני יזמתי את הפסקתו במאמצים רבים.כעת אני בטיפול דרך דמיון מודרך . שאלתי- האם לדעתך אני מתעסקת יתר על המידה בעיבוד אובדן בטיפול פסיכולוגי עצמי ועלי להיות יותר קונקרטית בחיי וליצור קשרים?או שזוהי הדרך הנכונה. החשש שלי- שנים קראתי ספרות פסיכולוגית ונסחפתי להבנת העצמי ולמה זה קורה במקום ליצור קשרי חברות.עתה בגיל 35 אני צמאה לקשר משמעותי ,הבדידות קשה לי מאוד. יש לציין כי יש לי 3 אחים מבוגרים ממני בשנים רבות(9,12,15 ) והקשר עימם קר ומרוחק ונדיר שיבואו לבקרני.הקשר עם אימי היה הדבר האמיתי המשמעותי היחדי בחיי. לתשובתך אודה

שלום מאיה, אני משתתף בצערך על מות ההורים. נראה לי חשוב שתמשיכי בטיפול הפסיכולוגי שלך כדי לעבד את האובדנים והדבר אינו נראה לי עומד בסתירה ליצירת קשרים חדשים. להפך. נראה לי שאם לא תעבדי את הדברים בטיפול, יקשה עלייך עוד יותר למצוא קשרים, או שתמצאי קשרים לא מתאימים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין