הפרעת אישיות גבולית והזדהות טוטאלית

האם ישנה קורלציה בין הפרעת אישיות גבולית לבין הרצון הכן והבלתי מתפשר, לרצות- גברים ונשים כאחד, לסמוך ולטפל בחברותיי- כבנות טיפוחיי? כאשר אני מודעת לכך שלאור בעיותי הכבירות והרפרטואר המורבידי והמלנכולי שלי- אני הזקוקה הדומיננטית (הנירוטית לבעיותי עד כאב)לטיפול מקצועי ואני זאת שאמורה לשבת תחת כס כיסא הטיפולים? האם מכיוון שאני תדיר דמות מגוננת, מעין דמות טיפולית בעלת תושיה, המזדהה עם כאבו של הזולת באופן אקוטי ודרמטי עד כדי העברה אל חיי ונוטלת אחריות באופן אישי ועוזרת במתן תושיה וכן באופן פרגמטי ככל שמסגרת היכולות מאפשרת וככל שניתן לאל ידי? ובעת שקצרה ידי מלהושיע אני מלקה עצמי על כך ומתיסרת? וכמה אבסורדי אף אחד לא מגונן עלי במטבע זהה כיחסי גומלין מתבקשים? האם ישנה קורלציה בין הפרעת אישיות גבולית להזדהות טוטאלית במצוקת הזולת והרצון לגונן ולחוש אמפאתיה מעבר לתגובות המקובלות?? ולהרתם לעזרה בכל מחיר? אף במחיר עזרה המתחייבת- לעצמי ובשרי? איך אצא מהמעגל הסגור הלזה של עזרה לזולת בצורה כמעט אלטרואיסטית? ואיך אעמוד על זכויותי שלי כשבא חזון למועד הפירעון??! אני בחורה מאד אסרטיבית בכל הנוגע לעסקים ובסיום יחסים עם גברים מזדמנים. אך כשמדובר ביחסים בין- אישיים עם דמויות של אנשים שטיפלתי בהם ותמכתי בהם, חרף הרגשת הנבגדות שלהם אני לאחר תקופת מה, חוזרת לסורי וממשיכה להעניק ולהעניק מבלי לקבל תמורה, מקסימום סטירה מצלצלת המבהירה לי את עומק הבעיה הטמונה בי. מתי אחוש הערכה עצמית שלא תהא תלותית במעשי הטובים ובריצוי גחמות האחרים- הנחשלים והמסכנים? מתי לא אקח ללב כל סיפור דרמטי, כאילו חווה אני אותו על רמ"ח איברי? וכתוצאה מכך ארגיש מחויבות לסייע בלי אבחנה, חשבון וגבול שפוי?

שלום מטפלת, מתיאורייך עולה שהתפיסה העצמית שלך היא של אחת שנותנת בלי לקבל, דבר שמעורר את המחשבה שמא מדובר כאן בתחושת קיפוח סובייקטיבית. נניח, אפילו, שזה המצב ואת נותנת בלי לקבל, הרי בעצם הנתינה בלי ציפייה לקבל יש הרבה קבלה (למשל, של תחושה שאנשים תלויים בך, דבר שאמור להעניק לך כוח). אלא שבהצגת הדברים באופן שהיצגת משתמע שאת תופסת את עצמך כ"פראיירית". נכון שאחד ממאפייני האישיות הגבולית הוא חוסר יכולת להציב גבולות, אך זאת בכיוון ההפוך, בכיוון של ציפייה מתמדת לקבל מן הזולת, לעיתים קרובות בלי לתת לו דבר. האבחנה של הפרעת אישיות גבולית היא מאוד בעייתית, יש הטוענים שכלל אינה תקפה בגלל שכל כך הרבה אנשים מאובחנים כך בימינו ולא הייתי מציע לך להיכנס למלכוד ההרסני של אבחנה עצמית. לעומת זאת, שאלותייך מעידות על מצוקה רבה ולכן אם אינך נמצאת בטיפול, אני ממליץ לך בכל פה לפנות לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה דוקטור רובינשטיין. אבקש להבהיר כי לא איבחנתי את עצמי על פי אמות המידה הסוביקטיביות שלי. כי אם אובחנתי באופן חד משמעי(באמצעות מספר גורמים מומחים) כסובלת מהפרעת אישיות גבולית. האם המשמעות על פי דבריך, כי אינני בעלת הפרעת אישיות גבולית טיפוסית/אופיינית? האומנם הפרעת אישיות גבולית מתבטאת אך ורק ברצון מתמיד לקבל מן הזולת מבלי להעניק לו דבר?? והרי זה היפוך האישיות שלי בהתגלמותו.! אין בעלי הפרעה המנוכסים להם אי הצבת גבולות בכיוון הנגדי? של הענקה והתמסרות ללא גבול וללא בקרה? אגב אורחא, תחושת הקיפוח שלי אינה רק סוביקטיבית בעיקרה כי אם מגובה על ידי החברה שתופסת אותי כ"פראיירית" מזדמנת ומנגנת לי על האמוציות בכל עת מצוא, ומצהירים לי על כך בריש גלי ותוהים על כך, אף באוזניי שלי.... אף תחושת הנבגדות היא אוביקטיבית על פי כל אמות מידה, אף של אותם הבוגדים באמוני והמועלים בו וכו...שתוהים איך אני מסוגלת לסלוח להם מבלי לנטור ולחזור להתמסרות טוטאלית: ככלב השב אל קיאו... מלבד התנודות החדות במצבי הרוח שמאפיין אותי כסובלת מהפרעת האישיות הגבולית, והנטיה לדיכאונות, אימפולסיביות ונטיות אובדניות. האם יתכן כי אינני בעלת אישיות גבולית טיפוסית.אופינית, כאמור? האם אני זן מיוחד? או שמא אני לוקה בהפרעה נוספת מעבר לאישיות הגבולית המתבטאת בריצוי הזולת, הזדהות טוטאלית ועזרה מתבקשת(כלכלית: חומרית, ריגשית ורוחנית) באופן אובססיבי ובלתי שפוי בעליל? אם כן במה אני לוקה מעבר למכת ההפרעה הקשה שהתפתחה כתוצאה מהתעללות מינית בעיקר ופיזית וריגשית בנוסף- מתמשכת וססטמתית מהילדות ובכלל?

שלום, אני בת 24 להורים גרושים חייה בתוך חברה שמגבילה אותי לבחור את הרצונות שלי. הייתי רוצה מאד להתנתק מהמשפחה ולגור לבד ולהתחיל לחיות את החיים שלי בדרך שלי. ושאמא שלי תפסיק להיות תלויה בי כספית ומהרבה בחינות שאין מספיק מקום שאני אפרט אותם. לא הייתי בקשר רציני עם גבר כבר הרבה זמן(שנתיים) ולא מצליחה ליצור את הקשר הזה וחשה בבדידות נוראה למרות שיש לי כמה חברות שחולקת איתן את בעיותיי. אני לא מסכימה ולא הסכמתי לדרך החיים של אמא שלי שהיא שתלטנית ביחס לילדים שלה ואני רבה איתה הרבה. והבעייה גם שלא מקובל אצלנו כל כך לצאת ולגור לבד. חוץ מכל זה ואחרי מה שעברנו בבית מבעיות(עם אבא שלי,בעיות כלכליות קשות,הורים מובטלים,גירושים של ההורים,חוסר אהבה ואכפתיות מההורים,ובדידות קשה מאד). כל זה גרם לי להפרעות אצלי שחוזרות על עצמן ודיכאון שנעלם וחוזר,ובעייה נוספת שאני לא מצליחה למצוא מקום עבודה קבוע. הייתי שמחה אם אני אקבל כמה מילים בשבילי או הכוונה ואם תהיה תמיכה אני אקבל אותה. הייתי רוצה לשאול איפה אפשר לקבל טיפול פסיכולוגי במצב שאין באפשרותי לטפל בהוצאות שלו. תודה.