התחלת פגישה....

היי ד"ר, אני הולכת בעקביות לטיפול קרוב לחמש שנים....כל פעם מחדש אני נכנסת לקלינקה בתחושת דריכות...כאילו משאירה את חיי בחוץ ונכנסת לחדר עם תחושה שזו הפעם הראשונה שלי בטיפול...כל תחושת הבטחון מהפגישה הקודמת ותחושת הקרבה נעלמת. אנחנו מדברות על זה המון ואני לא מצליחה להבין איך זה שבכל פגישה אני מתוחה ולא משוחררת...קשה לי לזרום בהתחלה אבל במהלך השיחה אני מרגישה יותר משוחררת או במלים אחרות יותר קרובה...אני יודעת וגם מרגישה שזה לא טבעי לי לבוא ולהסתחבק איתה...זה פשוט לא יוצא לי....מה שאני לא מבינה איך בחיי יום יום אני סחבקית צוחקת הרבה יותר משוחררת עם בטחון בלי סוף גם עם אנשים שאני לא מכירה ...יש לי בטחון להופיע מול קהל רב של אנשים....ופה באחת על אחת אני מאד מאד עצורה בהתחלה...חשוב לציין שאני סומכת על המטפלת בעינים עצומות ....אבל החלק הזה שלי כמעט לא יוצא במקומות אחרים....אני יודעת שיש פה עניין של הערכה עצמית שלי מולה הידע והתפקיד שלה זה גורמים לי להרגיש לא טבעית איך אפשר לשפר את זה? זה בכלל משהו שאפשר לתקן או שבמקרים מסויימים אני פשוט אהיה נבוחה וביישנית...תודה לך אני.

שלום אני, למרות המאמצים ליצירת אווירה חברית ונעימה בסיטואציה הטיפולית, ישנו הבדל מהותי בין סיטואציה חברית ובין סיטואציה טיפולית. ראשית, עם חברים שלך את מדברת על כל נושא שבעולם ואילו עם המטפלת את מדברת בעיקר על כאבייך. עצם הצורך לפתוח את הפצעים עלול להכניס את המטופל ללחץ. דבר נוסף הוא איזו שהיא יראת כבוד שנוצרת בפני המטפל מעצם היות הסיטואציה לא שיוויונית, שכן המטפל אינו פותח בפנייך את סגור ליבו. ודבר לא פחות חשוב הוא שבגלל שמדובר בפתיחת פצעים הנפש מגייסת מנגנוני הגנה שונים ומכאן תחושת הדריכות והפחד מאובדן שליטה. יחד עם זאת, הרושם המתקבל מדברייך שהמטפלת מאפשרת זרימה ספונטאנית ומקלה על האווירה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין