בדידות

שלום ד"ר רובינשטיין, קראתי את כתבתך הנוקבת על הבדידות http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/3107/xCT/230- הכל נכון ועם זאת אין מוצא. אני גרושה בת 49 ואין לי נפש חיה בעולם. זה עתה סיימתי שיחת טלפון עם מי שאמורה להיות "חברה" ואין, אני פשוט לא קיימת. אני רק מקשיבה לפרטי הפרטים של סיפוריה, פרטים שהיו מייגעים כל אחד ואין סיכוי שהיא תקשיב לי. היא נמצאת בקשר הדוק עם "חברה" אחרת שלי, אישה משעממת מאוד שבנוסף לכל שוכחת כל מה שאומרים לה ומה שאמרה בעצמה וחוזרת על עצמה ללא הרף. אני עוסקת במקצוע טיפולי אך שם החוזה ברור, עבודתי היא להקשיב ולהגיב, אך בקשריי האישיים הצד השני ממש מוחק אותי. אין לי זכות קיום. אני מעדיפה את הקירות. לעיתים אני נשברת ומתקשרת לאחת ה"חברות" הללו, אך עד מהרה אני חשה הרבה יותר לבד מלבד והקירות, הטלוויזיה, המחשב, כל דבר - כולם חבריי הטובים ביותר. יש לי חברה אחת שאיתה השיחה מתחלקת באופן שיוויוני יותר לדברים שלה על עצמי ושלי על עצמי, תוך נכונות הדדית להקשיב, אך היא הרבה פחות מעוניינת בקשר איתי מאשר אני בקשר איתה ואני כמעט היחידה שיוזמת ולמרות זאת הקשר מסתכם בשיחות טלפון בלבד כי היא אינה רוצה להיפגש איתי. אני גם מאוד זהירה איתה בדיבורי על עצמי כי יש לה מספיק צרות משל עצמה ואני מנסה להקשיב. למותר לציין כמעט שהייתי בטיפול במשך שנים, הייתי גם בטיפול קבוצתי, ואף ניסיתי ללכת לחוגים פה ושם, אך לא הצלחתי למצוא שום קשר (כמובן שנואשתי מקשר רומנטי ואני מדברת רק על ידידות אפלטונית). אני חושבת שהגעתי למצב שאני כבר פוחדת להתחיל בקשר מחשש להיפגע והבדידות מגינה עליי אך היא עדיין בדידות והיא כואבת. לפני כ-10 שנים עברתי שרשרת אירועי חיים קשים ביותר, ללא הפוגה ופיתחתי דיכאון וכל חבריי (או,אולי, יש לומר חבריי לכאורה) עזבו אותי. הדיכאון החריף עבר, אני מתפקדת ברמה גבוהה יותר מקודם מבחינה מקצועית, אך אף אחד מחבריי הקודמים אינו מוכן לחדש את הקשר איתי ואילו החברויות שפיתחתי מאז הן כולן עם אנשים מרוכזים בעצמם באופן קיצוני, שאני יכולה לקבל התקף לב לידם והם בקושי יזמינו אמבולנס. הצילו!

שלום לידיה, אני מסכים איתך לגמרי שהקשרים החד-סיטריים שאת מתארת גרועים מבדידות ואף תורמים לה. את יכולה לעשות עם עצמך תרגיל לגבי מה שקורה כאשר את עומדת על זכותך להישמע ע"י ציון אסרטיבי של העובדה שאת מצפה בקשר שגם יקשיבו לך, אבל זה באמת יותר תרגיל בינך לבין עצמך, כי קשה לי להאמין שאותן חברות תשתנינה למענך. מציאת קשר הדדי, גם אם אינו רומנטי, היא עניין ארוך ומייגע בערך כמו מציאת קשר רומנטי. בתור שכזה, החיפוש דורש המון אנרגייה, שעל סמך תיאורייך, אני מרשה לעצמי לנחש שאין לך כרגע. קשר כזה בא במקרה, כשהכי פחות מחפשים אותו, אבל אפשר לזמן אותו ע"י השתתפות בסביבות שבהן הוא יכול יותר לקרות. אולי יהיה לך קל יותר לגייס מתוכך כוחות למצוא חוג כלשהו שיעניין אותך מאשר להתרכז חזיתית בתחום הכה פגוע אצלך של יחסים בין-אישיים. בחוג כזה תוכלי, אם תתפני נפשית לכך, ליהנות מהחוג בתור שכזה וזה דבר טוב כשלעצמו במצב של בדידות וזו גם הזדמנות להיראות לא כמחפשת נואשת אלא כאדם נינוח יותר שבעלי עניין משותף בתחום יפנו אליו. השיחה תתחיל לפחות מהנושא של החוג ותעבור או לא תעבור לרבדים אישיים יותר, לאט-לאט. בינתיים, אם את זקוקה שיקשיבו לך, פני לאיש מקצוע שתפקידו להקשיב למטופלים באופן חד-סיטרי, בדיוק כפי שאת עושה עם האנשים שאיתם את עובדת במסגרת עיסוקך הטיפולי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הי לידיה! קראתי באמפתיה ובעצב את מכתבך הנוגע ללב.. לפחות כאן, בעולם הוירטואלי, תמיד יש עם מי לדבר, ואת תמיד מוזמנת.. אני משוטטת לי בין מספר פורומים שאני אוהבת, ובכל רגע ורגע מוצאת אדם סימפטי לצ'וטט עימו.. ולענייננו.. יש במכתבך נימה של מרירות, ויתור והרמת ידיים.. כאילו אפסו כוחותייך מלחפש את התשובות בתוך עצמך, וכעת נכנעת למגמה ההרסנית של להאשים אחרים במצבך.. (חברים שנטשו, חברות שלא מקשיבות וכו'). אל תוותרי על עצמך לידיה! התשובה טמונה אי שם בתוכך ולא בעולם הרע! משהו בהתנהגות שלך, בטון הדיבור שלך, ביחסי הגומלין שלך כנראה מרחיק ממך אנשים. במקום להמשיך להרגיש קורבן עד אחרית הימים קחי אחריות למצבך ונסי לברר עם עצמך מה בך גורם לאחרים להתרחק, ונסי להשתנות! להתרכך, להתגמש, להתחמם... ואגב, מה עם המשפחה? אולי כדאי להתחיל משם?

שלום מיה, תודה על האמפתיה וההשתתפות. לצערי, לא נשארו לי כל קרובי משפחה. אשמח אם תוכלי להמליץ לי על הצ'אטים שהזכרת. תודה, לידיה