חברתי הטובה

חברתי הטובה בת שלושים ואחת, והחליטה לחיות את חייה לבד (לא להתחתן). ישנן תקופות שהיא יוצאת עם גברים אך תמיד אם הם מעונינים אחרי פגישה או שתיים נמעס לה, ואם הם לא מעונינים אז היא מעונינת. היא טוענת שהיא לא אוהבת את עצמה ולכן היא יכולה להמשך רק לגברים שלא אוהבים אותה. היא היתה בטיפול פסיכולוגי ממושך לפני הרבה שנים והיא טוענת שבטיפול היא למדה לקבל את עצמה כמו שהיא כאשר קודם היתה מלאת שנאה עצמית. (ולדעתי היא קצת נסחפה עם הקבלה העצמית הזאת כי עכשיו על כל דבר היא אומרת: כזאת אני, בלי שום מוכנות מינימלית לשקול לנסות להשתנות על מנת לשפר את חייה) לדעתי היא לא ממש שלמה עם ההחלטה שלה לחיות לבד (אחרת למה היא יוצאת עם כל כך הרבה גברים?) אני כבר הרבה זמן מנסה לשכנע אותה לפנות לטיפול פסיכולוגי אבל היא טוענת שאת הבעיה שלה (שהיא לא אוהבת את עצמה) לא ניתן לפתור בטיפול. אני מאד דואגת לה. ובכל זאת לא מצליחה להזיז אותה מדעתה. ניסיתי לשכנע אותה לעשות שינוי כוון בחיים, אולי לחפש עבודה אחרת או ללמוד מה שתמיד חלמה ללמוד, אולי כך תאהב את עצמה יותר. אבל היא לא מוכנה לעשות כלום. האם טיפול פסיכותראפי יכול לעזור במקרה כזה? האם יש משהו שאני יכולה לעשות? (היא מאד רציונלית בצורת החשיבה שלה, לפעמים נדמה לי שאם אני אמצע את הנימוק הלוגי המתאים אז היא תשתכנע, אבל טרם מצאתי אותו) אשמח לתגובות

שלום, חגית, כדאי להבדיל בין השאלה הכללית, האם טיפול יכול לעזור במקרים דומים לזה של חברתך, ובין הדברים שאת יכולה לעשות למענה. ראשית, חברתך כבר הייתה בטיפול והעידה מנסיונה שהטיפול עזר לה, אם כי ניכר בהחלט שהתהליך לא הושלם. יעילותו של טיפול אינה נמדדת בהכרח על פי אמות מידה אובייקטיביות וייתכן בהחלט שחל שיפור בקבלה העצמית שלה והיא יכולה כעת לצאת עם גברים, ליהנות מכך באופן יחסי, שלא נהנתה קודם, וייתכן שזהו האופטימום שהיא יכולה או מרשה לעצמה להפיק ושכעת היא גם חיה טוב יותר לבד, גם אם מטרת הטיפול הוגדרה מראש בצורה אחרת. שנית, דאגתך לחברתך הטובה נוגעת ללב, אך לא נראה לי שהפתרונות הסביבתיים שאת חושבת עליהם וגם לא הפניה לטיפול מצידך יכולים לעזור. טיפול עוזר ברוב המקרים רק כשהמטופל פונה אליו מיוזמתו. מה שאת בהחלט יכולה לעשות למען חברתך - וזה הרבה מאוד לאדם שמתקשה לקבל את עצמו - זה לקבל אותה כמות שהיא, בלי לייעץ לה להשתנות ובלי למתוח ביקורת או להביע אי שביעות רצון ממצבה. ייעוץ, דרך אגב, גם אינו מועיל במיוחד בטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין שלום. תודה על תשובתך. אני רוצה להוסיף עוד שחברתי כלל איננה מתקדמת. להפיך היא נמצאת בנסיגה. היו לה בעבר חברים לתקופות ארוכות (כשנה), (בעיקר לפני אך גם קצת אחרי הטיפול הפסיכולוגי שעברה) בעקבות הטיפול היא הגיעה למסקנה (בתמיכת הפסיכולוגית שלה כך היא מספרת) שזוגיות איננה מתאימה לה. בהתחלה האמנתי לחברתי שזה מה שהיא באמת רוצה ואף תמכתי בה, אך ככל שעובר הזמן יש לי הרגשה שזה בכלל לא מה שהיא רוצה ושהיא רק מפחדת שאין שום אפשרות אחרת. ושוב ושוב אני שומעת: "אני לא אשתנה" אני מאד חוששת שזה שלרוב תמכתי בכל החלטותיה רק עזר לגרום לה להכנס מאחורי השריון של "אין שום אפשרות אחרת". למשל, רע לה בעבודה אבל היא לא עוזבת, היא נורא רוצה ללמוד אבל היא לא הולכת להרשם (לדעתי היא מפחדת שתכשל בלימודים שכן ניסתה בעבר והלימודים שבחרה היו מאד קשים לה עד שהפסיקה באמצע) האם התמיכה שלי לא עלולה לגרום לה רק יותר לסגת לתוך :"ככה המצב" ולהמנע מנסיונות להשתנות? אני מאד חוששת שלקבל את כל החלטותיה רק מחזק את מערכת ההגנה שלה. מצד שני אכן העיצות שלי לא עוזרות כמעט בכלל (למרות שנדמה לי שבסוף הן מחלחלות קצת) האם אתה עדיין חושב שעלי לנסות ולתמוך בכל החלטותיה?