מדוע אני נקשרת לעצמים?

אינני בטוחה שזהו הפורום המתאים, אך אשמח לשמוע את חוות דעתך. לעצמים וכשאני מאבדת משהו אני יכולה להיות עצובה במשך כשבוע ואף יותר. אני נקשרת שבועות איבדתי עט (עט מזל כמובן) ורצתי במשך יום שלם בכל הכיתות בפקולטה לפני מספר בנסיון לחפש את העט, עד שלבסוף בשעה שבע בערב מצאתי אותה. את הקליפס שלי לשיער (קליפס בו אני משתמשת כבר מספר שנים) ולרוע מזלי היום איבדתי הצלחתי למצא אותו, ואני מרגישה ממש חלל בפנים, כאילו שחסר לי מישהו אהוב. לא לי לפעמים חלומות שאני פוגשת שוב את הרכב מסוג חיפושית שהיתה לי לפני 4 ועדיין יש ומכרתי עקב לחץ מצד המשפחה (אם זה היה תלוי בי הייתי שומרת אותה לנצח). שנים יודעת אם זה בכלל קשור אבל יש שני דברים שמאוד השפיעו עלי במהלך ההתבגרות לא ואיכשהו נקשרים לי במחשבה ראשונה ל"דפקט" הזה: קטנה, לא נתתי לאמא שלי ללכת לעבודה אם היינו באמצע מריבה כי פחדתי שיקרה כשהייתי ואני אתחרט על המריבה לשארית חיי. זו היתה הרגשה עקבית שעדיין אינה עוזבת לה משהו ולכן אני לא מסוגלת לתת לאף אחד ללכת אם אנחנו באמצע מריבה (כולל חבר שלי אותי שנוסע המון לחו"ל). עם אחות גדולה בעלת פיגור מוחי קשה שנפטרה לפני מספר שנים לאחר שלא ראיתי גדלתי אותה כשנה כי גרתי בחו"ל עם הורי (אמא שלי הספיקה לראות אותה). לכל חוות דעת שכן אם אדע מה יכול להיות המקור לתסביך אולי אוכל לפעול אשמח לפתרון... תודה :)

שלום מירב, מתיאורייך (שאינם תחליף להכרות אישית) עולה שהמחשבות המעסיקות אותך על אובדן חפצים, כמו גם המחשבה שמא משהו רע יקרה לאנשים שאת רבה איתם, הן מחשבות אובססיביות (כפייתיות) טיפוסיות, שאין לך שליטה עליהן. אני ממליץ לך מאוד לפנות לטיפול מקצועי. כיום הטיפול התרופתי האנטי-דיכאוני מהדור החדש הוכח כיעיל לטיפול גם במחשבות אובססיביות ורצוי מאוד לשלב טיפול זה בפסיכותרפיה (שיחות). האפקט של השילוב בין השניים נמצא יעיל מאוד הן במצבי דיכאון והן בטיפול במחשבות כפייתיות מן הסוג שאת מתארת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין