להתענינות

בעקבות השאלה של קרן בנושא העברה, רציתי לשאול בנושא . יש הבדלים בין מטפלים הרי לחלק מהמטפלים העברה חזקה יותר ולחלק לא מצד המטופל(הלקוח). וגם לא עם כל מטפל נוצר קשר חזק . גם ביחסים היומיומיים עם בני אנוש שאינם פסיכולוגים יש העברה מסוימת מתי אנחנו יכולים לדעת מתי הרגש שלנו אמיתי? אולי אם היינו פוגשים את הפסיכולוג בסיטואציה אחרת לא טיפולית (דייט וכד') גם היינו מתאהבים בו? האם יש איזו שהיא דרך להבחין בין הרגשות השונים ולבחון אותם?(מה בעקבות העברה ומה לא) לדוגמה : אם אני מחבבת את הפסיכולוגית שלי ברגע שאני חושבת שזו העברה וכד' וזה גורם לי לחשוב שזו אינה חיבה אמיתית ולא להתייחס לכך ואולי לנסות לדכא את הרגש כי הוא אינו אמיתי, הרי אנשים שמכירים תקופה די ארוכה זה טבעי שיחבבו אחד את השני גם ללא ההסבר של העברה אז כיצד ניתן להבדיל בין הרגשות השונים.

כאשר פוגשים אדם פוגשים אותו ממילא דרך החויות שהיו לנו, הפילטרים שיש לנו, הצפיות והמחשבות המקודמות שלנו וכו'. אם זה אומר שאין "רגש אמיתי" אז אין בכלל רגש אמיתי בעולם. רגש הוא לא תוצר של תהליך אובייקטיבי, אלא של תפיסה מאד סובייקטיבית של הדברים. בטיפול, התפיסה הסובייקטיבית היא העיקר. לב ליבו של הטיפול הוא להבין את הדברים מנקודת המבט והמרגש הסובייקטיבית של המטופל. לכן, בטיפול העובדה שרגשות ומחשבות הינן סובייקטיביות פשוט מתבהרת. אבל זה מצב שמתקיים ממילא בחיים, רק באופן פחות מודגש. בחיים הרגילים הקשרים הינם יותר הדדיים, כך שיש יותר חשיפה לסובייקטיביות של האדם אחר, ואיכשהו דרך זה מוצאים דרך לסובייקטיביות משותפת. אבל רגע, הרי גם זה מתרחש בטיפול (יש דיאלוג, יש שפה חדשה שמהווה סובייקטיביות משותפת) - עם זאת אולי המפגש הוא פחות "באמצע הדרך" ויותר קרוב ויותר נאמן לסובייקטיביות המטופל מאשר לזו של המטפל. בכל מקרה, לדעתי חיבה ואהבה ורגשות אחרים לא מתעוררים בגלל "ידע" על אדם, אלא בגלל משהו הרבה יותר ראשוני. בגלל תחושה. המטפל עונה על צרכים מסויימים של המטופל, ונוצר אמון. הקירבה, הדיבור המאד אישי, חיוך, מבט, כל אלה מעוררים באדם חיבה ואהבה. (ואולי לעיתים גם כעס, זעם, קינאה וחרדה). זה טבעי! אני לא מבינה מה הצורך לתת לזה שם כמו "העברה". האם זה פותר את הרגש? הופך אותו לפחות חשוב? פחות מורגש? אני לא חושבת ככה. לדעתי, אם בכלל רצוי להשתמש במושג הזה - "העברה" - זה כדי להבהיר משהו לגבי הסובייקטיביות של המטופל. אם בחורה כלשהי רואה את העולם דרך פילטר של "אנשים זרים הם מסוכנים" והיא מתייחסת למטפל כאל אדם עוין שרוצה להרע לה, זוהי אולי "העברה", אבל היא מלמדת את המטפל איך להבינה. אם בחור חש שהפסיכולוגית מנסה "להשתלט" עליו, זה מלמד משהו על הסובייקטיביות שלו, אולי על יחסיו עם אמו שאכן היתה מאד שתלטנית כלפיו בילדותו. וכו'. אבל באותה מידה שדפוסים כאלה נחשפים בטיפול, הם נחפשים גם בקשרים עם חברים ובקשרים רומנטיים, רק שבטיפול יש מישהו שמאד קשוב ומאד מחפש את אותם דפוסים. יש מישהו שמנסה להבין, ולעזור למטופל לראות. וזה ההבדל! המילה "העברה" באה לחיים משום שיש מישהו שמתבונן, לא משום שבחיים הרגילים התופעה לא מתרחשת!

שלום רחל, אני מקווה שתשובתי לקרן עונה חלקית גם על שאלתך שלך. העברה היא רגש אמיתי לכל דבר. אף פעם לא נדע באופן "מדעי" האם אנו מאוהבים במטפל או בכל אדם אחר בשל מה ומי שהוא או שמא אנו משליכים עליו דמויות משמעותיות אחרות מעברנו. מן הסתם, גם בלי להזדקק למונח "העברה", כל התאהבות או אפילו סתם קשר אפלטוני בין שני אנשים מושפע השפעה חזקה מההיסטוריה של כל אחד מהם - יש דמויות שנישאר אדישים כלפיהם, יש דמויות שנחוש אליהן חיבה עזה ויש דמויות שנחוש כלפיהן סלידה עזה (בטיפול קבוצתי ניתן לראות זאת ביתר-שאת) - וכל אלה מושפעים מאוד ע"י הדמויות המשמעותיות בהיסטוריה שלנו, קרי, ההורים והצאצאים האחרים במשפחת המוצא שלנו. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין