דיכאון, כמה נדוש...

ד"ר רובינשטיין נכבד, אני בת 50 פלוס, עברתי מספר טראומות בחיי, ביניהן: התעללות נפשית ורגשית בבית הורי, ובהמשך עם בעלי לשעבר (גרושה מזה 4 שנים). יש לי שני ילדים בוגרים, מחוץ לבית, ובקשר טוב אתם. "הופרשתי" לפנסיה מוקדמת, פניתי לקריירה שניה (מנחת קבוצות וסדנאות לגי"ש). משפחתי מצומצמת, מאגר חברותי מצומצם גם הוא, למעשה אין לי תמיכה רגשית מאף גורם. אני שרויה בדכדוך, שגולש לעתים לדיכאון, ואיני מצליחה, למרות שאני משקיעה במחשבות חיוביות ועידוד עצמי, ו"חיטוט עצמי", כדי לצאת ולעזור לעצמי בפעולות יומיומיות. אני יושבת פסיבית בבית וישנה שעות רבות. תרופות שונות שניתנו לי, לא הועילו, הייתי בטיפול פסיכוטרפיסטי (בקופח)- שעזר לי חלקית, ונפסק. בחברה, כלפי חוץ, אני מקרינה דמות נמרצת, בעלת הומור, בטוחה בעצמה, אינטלגנטית ואוהבת לעזור לזולת. אני מרגישה חסרת אונים, בדיקות רפואיות לא מצאו כל ממצא לא תקין או חסר. אודה מאד מאד על עצתך והדרכתך. חג שמח חואניטה

שלום חואניטה, קשה לומר על דיכאון שהוא נדוש, אם כי הוא ללא ספק נפוץ. את מתארת מסלול חיים לא קל. ייתכן שבקשר עם בעלך לשעבר חיית מחדש את הטראומה שחווית במשפחת המוצא שלך וייתכן שהקריירה השנייה היא סוג של התמודדות עם גירושייך מבעלך. ללא ספק יש כאן חוט מקשר שקשה לאבחן אותו דרך הפורום, מבלי להכירך. נקודה שבהחלט מעוררת אופטימיות היא שהצלחת להיעזר בטיפול הפסיכותרפויטי שעברת, אם כי להרגשתי לא מיצית אותו. מבלי להיכנס למיצוי זכויותייך כמבוטחת בקופ"ח, הייתי בהחלט ממליץ להמשיך את הקו הזה. פתחת בקריירה חדשה, יש לך חברות ואת יכולה להשתמש במשפחתך, בהן ובעיקר בעצמך כמאגר תמיכה. ייתכן מאוד שעיסוק בקריירה השנייה שבחרת יאפשר לך לשמש סוג של מאגר תמיכה לזולת ובכך יחזק אותך ויאפשר לך, בעזרת טיפול מתאים, להיות מאגר תמיכה עבור עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין