לפני התמוטטות?...
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
מרגישה שלא מסוגלת יותר, אין בי כוחות, הכל אזל ממני... ופתאום זה נראה לי טוב יותר, עדיף שכך... עברתי כל כך הרבה בחיים, ואולי זה בעצם כלום... הרי תמיד יכול להיות יותר גרוע... אבל עכשיו נפלתי לבור עמוק, עמוק מידי... לא מסוגלת לצאת ממנו, לא בטוחה שכבר רוצה... הולכת לטיפול, כבר קרוב לשנה, אחרי טיפול קודם שנכשל... המטפלת שלי, לא יודעת כמעט כלום... לא מצליחה לדבר איתה... אולי מפחד.. שהיא תאמין לשקרים... פחד... שתצא האמת... פחד שאני אבין שזאת בעצם אמת... פחד שאבין שהיה יכול להיות אחרת כל השנים... פחד להבין ולקבל שנפגעתי - באמת נפגעתי... במקום לדבר איתה, שוקעת בתוך הבולמיה... והכאבים כבר איומים... אבל הכאב בבפנוכו הרבה יותר גדול... חשבתי שיש לי שליטה, ובעצם על מי אני עובדת?.. על מי שמסביבי... אבל על עצמי בעיקר... האמת היא, שעכשיו אני מודה שאין לי שליטה... שגם אם ארצה, לא אצליח לצאת מזה... האמת היא, שהגעתי למקום בו אני לא מוכנה לעשות שום דבר כדי לצאת מזה... אין לי כח יותר, אין לי... לא רוצה יותר כמעט כלום, כמעט שום דבר, רק דבר אחד - שיגמר הכל... ואולי הכותרת לא מתאימה... כי כמה שהייתי רוצה להתמוטט, כך אני לא מרשה לעצמי...
היא תוכל לעזור לך יותר אם היא תדע מה קורה לך. זאת האמת היחידה שאני יכולה להציע לך. את זקוקה לעזרה ואת נמצאת במקום שבו את אפילו יכולה לקבל אותה. אבל הקבלה של העזרה תלויה גם בך. המטפלת שלך לא תוכל "להציל" אותך אם לא תשתפי איתה פעולה. את סובלת, נשמע שאת סובלת נורא, אז למה שלא תבדקי יחד איתה למה זה כל כך קשה לך לדבר על האמת, לבקש עזרה? אולי זה לא יהיה קל יותר, אבל לפחות לא תהיי כל כך בודדה. את לא חלשה, וזאת עובדה, כי יש בך כח שלוקח אותך קדימה, ואת מתמידה בטיפול - וזה כבר מעיד הרבה. אבל בתוך הטיפול את בכל זאת צריכה לתת למטפלת שלך יותר כלים לעזור לך. זה שיתוף פעולה. תמיד זה שיתוף פעולה. אז למה שלא תנסי להגיד לה את כל מה שאת מביאה הנה? או חלק? או לכתוב? או אפילו להרים טלפון ולהשאיר לה הודעה שתגיד כמה שקשה לך, כמה שבעצם רע לך. מה יש לך לפחד? היא שם בשביל שתתגברו על זה ביחד. אבל ביחד, אומר שגם את צריכה לקחת חלק. לדבר את מה שקשה, לבטא את מה שמפחיד. אם את כל כך זקוקה לעזרה, אל תמנעי מעצמך לקבל אותה...
היא יודעת שיש לי קושי לדבר... היא יודעת שאני רוצה ולא מצליחה... חשבנו על שאני אכתוב לה, אפילו את זה אני לא מצליחה לעשות... והלוואי שהיה בי כוח, הלוואי שהיה לי כח... אבל כבר אין... אולי היה פעם, עכשיו כבר אין... "הכח" היחיד הוא זה שמחזיק אותי ומאפשר לי לתפקד בגדר ה'נורמלי' עד כמה שניתן - בעבודה, ועם הסביבה הקרובה... עד שקורסת - אבל רק כשנמצאת עם עצמי, לבד... בעיקר בשעות הערב והלילה... היו פעמים שדברים קטנים היו מחזיקים אותי, נותנים לי סיבה להמשיך, נותנים לי סיבה לנסות אחרת... אבל כשלון, אחרי כשלון, אחרי כשלון... כבר שום דבר לא מחזיק אותי... ועכשיו זה מה שהכי מפחיד אותי... תודה לילה
שלום שיר, הודעתך קשה מאוד, לא כל כך בגלל הניסוח הקיצוני של המצוקה שלך, אלא בגלל שאת מזכירה לי את מגבלות המקצוע שלי. כאשר המטופל פורש את אצבעותיו בעצמו וטוען שהכול נוזל לו בין האצבעות, אף מטפל לא יוכל לעזור לו. המטפל הוא רק קטליזטור (זרז) שעוזר למטופל שרוצה מאוד בכך לעזור לעצמו. אי-אפשר לעזור למטופל שאין לו מוטיבציה לעזור לעצמו. בניגוד לרפואה, שבה יש ניתוחים וטיפולים תרופתיים שיכולים לעזור אפילו בניגוד לרצונו של המטופל - בטיפול פסיכולוגי המוטיבציה של המטופל היא תנאי הכרחי להשגת שיפור כלשהו. באיזה שהוא מקום את מצליחה להעביר את ההרגשה שאת זו שמכשילה את המטפלים שלך, או לפחות את הטיפול שלך. בולימיה גובה מחיר כבד, אך היא מספקת נחמה מיידית. בטיפול, לעומת זאת, צריך לדחות סיפוקים, לעשות דברים שלא בא לעשות ואת כל זה יש לעשות לבד, תוך ידיעה שיש על מי להישען בכל התהליך הקשה הזה של עבודה על עצמך. את נשמעת בחורה בכלל לא חלשה, אבל המוטיבציה שלך מכוונת בשלב זה נגדך. אני מקווה שתמצאי במטפלת בת ברית נאמנה לשנות את הכיוון הזה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין
אני מניחה שאחרי שנים של התעללות מינית (גם נפשית) בילדות (ובהמשכים גם בהתבגרות, ואפילו גם לא מזמן), ואחרי טיפול ראשון של כשנה וחצי, וטיפול נוסף שנמשך כבר קרוב לשנה, באמת כבר אין לי שום מוטיבציה לעזור לעצמי... אני יודעת שללא עזרתי המטפלת לא יכולה לעשות כלום, אני יודעת שכמה שהיא תרצה - זה תלוי רק בי... אני יודעת שנורא קשה להתמודד איתי, אני מעריכה אותה מאוד על שהיא מנסה... על ההשקעה שלה, על הרצון שלה, על כל שהיא עושה... אני גם יודעת שאני באינספור מלחמות ביני לבין עצמי.. בין חלקים שרוצים (או יותר נכון לומר רצו) וניסו לדבר ולהתמודד, לבין חלקים שצועקים לי מבפנים לשתוק, ולהרים כבר ידיים... אז הכל תלוי בי ובמוטיבציה וברצון שלי... וכיוון שכך, הכל בעצם אבוד... תודה ד"ר רובינשטיין
מנהל פורום פסיכותרפיה
