התמודדות עם מוות

שלום אני נערה בת 17 בשנתיים האחרונות לאחר פטירתה של סבתי ז"ל חלו שינויים רבים בהתנהגותי וכנראה מכוון שרק עכשיו מצבי החל להשתפר מעט אני מצליחה להסביר זאת. לפני מותה של סבתי לא התמודדתי אף פעם עם מווות ונחשפתי אליו לראשונה לפני שנתיים, דרך ההתמודדות עם כך בבית הייתה לרוב הכחשה והתעלמות מוחלטת מהנושא מה שגרם לי להרגיש הרבה יותר קשה ולבד בעניין. לפני פטירתה הייתה ילדה בעלת שמחת חיים והייתי תמיד במרכז העיניים של הכל הייתי חייבת להכיר את כולם ושכולם יכירו אותי, ובכלל מעגל החברים שלי היה גדול . לאחר המוות התחלתי להסתגר בעצמי מס' החברים שלי הצטמצם ואנשים שהכירו אותי שנה לפני לא זיהו אותי יותר, במקום להיות דמות מרכזית התדלתי תמיד להיות בצד שקטה וסגורה הכל התחיל להראות לי חסר טעם וטיפשי. בנוסף הייתי תלמידה מצטיינת ולאחר מכן ההשגים שלי ירדו והתחלתי להעדר מבית ספר הרבה פשוט הכל נראה לי חסר טעם ומיותר. עד היום המצב לא השתנה כ"כ ואני לא יודעת אם הוא יכול בכלל להשתנות ואני יכולה לחזור לעצמי או שזה לא דבר שאפשר לטפל בו.

שלום יעל, אובדן של דמות משמעותית כמו סבתא (שבמקרים רבים חשיבותה והמשמעותיות שלה אינן נופלות מאלו של ההורים) הוא אירוע טראומאטי כשלעצמו וכאשר הוא מתרחש בעיצומו של גיל ההתבגרות, הדברים נכונים פי כמה. גיל ההתבגרות הוא גיל קשה ומלא מאבקים בפני עצמו ובדיוק בתחילתו איבדת מקור תמיכה חשוב, שלפי תיאורייך, היה אפילו יותר חשוב מהורייך. כפי שאת כותבת, בגלל ההכחשה במשפחה נותרת לבד באבלך, שהתפתח לממדים של דיכאון. תגובת אבל היא מקרה פרטי של דיכאון, אלא שאנו לא נוהגים לטפל בה מתוך הכרה שמדובר ברגשות טבעיים ונורמאליים שיש לאפשר להם להיחוות. עם זאת, כאשר מדובר בשנתיים מאז מות סבך, יש לשער שאת סובלת מתגובת אבל מתמשך, שהטיפול בו דומה מאוד לטיפול בדיכאון. גם כל התופעות הנלוות, כמו ירידה ביכולת ללמוד, שאת מתארת מצביעות על הצורך לפנות לטיפול פסיכולוגי. סיכויי ההצלחה של טיפול כזה במקרה שלך טובים מאוד הן משום שאת נמצאת בגיל צעיר יחסית שבו ניתן לעצב את האישיות והן משום שאת מגלה מודעות רבה בעצמך ואינך נוטה להכחיש או להדחיק את הבעיות כמו בני משפחתך. המלצתי היא, אם כן, לפנות לטיפול מקצועי בהקדם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אכן, כפי שכתבו קודמיי התמודדות עם מוות של סבתא יכולה להיות קשה ביותר. אני מזדהה עם דברייך וחושבת כי אבל שאינו מעובד ונמשך זמן רב ללא טיפול מתאים עלול לגרור בעקבותיו מצוקות נוספות וקשיים נוספים. ברור שיש לתת לעצמך פרק זמן סביר להתמודדות לחוות את הכאב בעוצמות שבהן תיארת אך יש להקשיב לאינטואיציה שלך שאומרת שהמצב יצא קצת משליטתך, הצעד הראשון בפתרון הבעיה הוא הכרה בקיומה, זאת כבר עשית, הצעד השני הוא פנייה לטיפול. בהצלחה, שבוע נעים

רציתי להוסיף דבר קטן משל עצמי - אם הייתה בך עליזות ושימחה, ונהנית מלהיות בחברה, זה לא משהו שאבד לך או יאבד לך! זה חלק ממך. קרו לך דברים שגרמו לצדדים אחרים שלך להחשף, ואולי הדינמיקה במשפחה שלך היא כזאת שממש ממש "מורידה" אותך, וכנראה שגם להיות עצובה ולקחת דברים עמוק ללב, זה חלק שיש בך, אבל גם השימחה שלך היא שלך. ואולי עכשיו היא רחוקה מאד ממך, אבל אני אני חושבת שאם תצליחי לטפל במה שמעיק עליך, תוכלי למצוא שוב משמעות בדברים ולהרגיש הרבה יותר טוב.