בנושא אהבת העברה

דיון מתוך פורום  פסיכותרפיה

17/04/2004 | 09:36 | מאת: מאוהבת

קראתי את כל מה שנכתב כאן מאז הפניה של ספל חמאה. גם אני בתוך המעגל האיום של אהבה למטפל. התאהבתי במטפל שלי ללא גבול, בצורה הרסנית ומפרקת. ניסיתי תקופה "לעבד" (אין לי מושג מה המשמעות של ביטוי זה) את זה איתו, ללא הצלחה. כל הזמן הרגשתי יותר ויותר מאוהבת, ויותר ויותר שקועה בטיפול. העולם החיצון איבד כל משמעות, הטיפול הפך להות החיים האמתיים, והעולם וחוקיו רק מפריעים לי מלממש את אהבת חיי. רציתי רק להיות איתו, ממש התמוטטתי. ובסוף עזבתי את הטיפול, כי הרגשתי שאני מתחילה לגלוש למעשים. לא רק פנטזיות. חששתי שאני משתגעת, ומאבדת כל שליטה וקשר למציאות. עברה כמעט שנה, ולא השתנה דבר, אני מאוהבת בו אנושות, אין לי כל קשר איתו, אבל אני מבלה את כל זמני בלחשוב עליו, ולהתגעגע אליו. אני בטיפול אחר, ובטיפול תרופתי נגד דיכאון, ודבר לא עוזר. (לא מדוייק בעצם, זה עוזר בזה שאני כבר לא חושבת להתאבד) השאלה שלי היא: איך הסיפור נפתר? איך יוצאים מזה? הבנתי כבר איך זה מתחיל, העברה למטפל של אמא ואבא, ואהבה אליו וציפיות ממנו כמו מהורים, לאהבה ללא גבולות. וברור שלא נקבל את זה, המטפל לא אוהב אותנו ללא גבולות כמו שאנו רוצים, כמו שאנו זקוקים לו, אז מה מרפא בסיטואציה הזאת? איך ומה אמור המטפל לעשות או המטופל לעשות כדי להחלים ממצב נורא זה? אני מבינה שאני אמורה ללמוד לחיות עם הדחיה, אבל זה רק מוכיח לי שוב, את מה שכבר ידעתי מאבי, שאני לא ראויה לאהבה. שאם לא כן, הוא היה אוהב אותי. אנא תן לי כיוון, איך זה יפתר?

לקריאה נוספת והעמקה
17/04/2004 | 11:15 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מאוהבת, המטפל אכן מנוע מלהחזיר אהבה במובן הרומנטי של המילה אלא להתייחס לחסך ההורי שגרם להתאהב בו (זה ה"עיבוד"). אני מבין מה שאת כותבת על הפיכת הטיפול לחיים עצמם ואכן יש יותר ויותר ממצאי מחקרים המעידים על כך שחיטוט מוגזם ונבירה לאורך זמן מקשות על ההחלמה מדיכאון. ההמלצה, במקרים כאלה, היא להסיח את הדעת באמצעות מעשים, וזה גם מה שאני יכול להציע לך, לא במקום אך בנוסף לטיפול שאת נמצאת בו. נראה לי שבנוסף לטיפול (שבו, כמובן, יש לעבד את הקשר שלך עם המטפל הקודם) כדאי שתמצאי איזה עיסוק או תחביב משמעותיים עבורך או תחום לימודים שמעניין אותך ותשקיעי את האנרגייה הנפשית במשהו שנמצא מחוץ לך כמשקל נגד לעיסוק בעצמך בתוך הטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

17/04/2004 | 23:38 | מאת: מאוהבת

ד"ר רובינשטיין - לא התכוונתי שהטיפול הפך לחיים עצמם במובן שהייתי עסוקה עם הטיפול, אלא שמבחינתי רציתי לממש את הקשר הזה. זאת המציאות שלי גם היום. ומה שאתה אומר לי שמציאת תחביב היא הדרך החוצה מזה? זה נשמע לא סביר, שאני אמורה להחלים מאהבת חיים נכזבת עלי ידי חוג ציור. אבל השאלה שלי היא כזאת: האם הפתרון הוא על ידי שאני אפסיק לאהוב אותו? שאפסיק לרצות אותו? כי כל פעם שאני מנסה לשכוח ממנו, אני שוקעת בדיכאון עמוק ביותר. מה אני אמורה להרגיש בסופו של התהליך, אחרי ההחלמה? אולי אילו ידעתי מה הכיוון, הייתי יכולה לעזור לעצמי להגיע לשם. ורק לשם ההבהרה, מעולם לא סבלתי מדיכאון לפני הטיפול הזה, למרות שברור שהיו לי בעיות שונות, אך לא הייתי דיכאונית. והיום אני עמוק בדיכאון. תודה מראש על תשובתך.

17/04/2004 | 12:24 | מאת: בוכה בוכה

לד"ר גידי למה הפסיכולוג/ית לא יגידו אף-פעם במילים קונקרטיות "אני-אוהב-אותך" אם זה עושה הרגשה כל-כך טובה, למה הם מסרבים להגיד? למה הם מסרבים לחבק? למה? למה? למה? למה? אייך אדע שהפסיכולוג באמת אוהב אותי בלי חיבוקים ובלי מילים, אייך???????????? למה הם לא מתעניניים ורק מחכים שאנחנו נספר???למה למה? למה? למה? ולמה לדעתך, אם אני לא מספרת, הוא לא שואל לבד. למשל סיפרתי שאני הולכת לבדיקות וכל הפגישה דיברנו כמה זה מדאיג אותי, למה שבוע אח"כ הוא לא שאל איך היה? וגם שבוע אח"כ. למה?

17/04/2004 | 12:45 | מאת: לילה

לך שתהיה המשכיות ושהוא ישאל אותך על דברים שספרת מהפגישה הקודמת. אני חושבת שמטפל יכול להגיב לצרכים ולא רק לנתח אותם, אלא במידת מה (כאשר זה תורם לקשר) גם להענות אליהם, אבל את הצורך שלך והאכזבה שלך את יכולה להעלות את זה בעצמך. את יכולה להביע את הצורך בדאגה שלו בהתעניינות קצת יותר אקטיבית, לפעמים. ואולי גם להבין מדוע הוא בוחר שלא לעשות את זה. אני חושבת שהחשיבות העצומה של הגבולות הפיזיים (וגם הנפשיים) היא כדי שחס וחלילה לא יווצר בלבול בין הצרכים של המטופל לאלה של המטפל. חיבוק הינו דבר נעים ומעודד מאד, אך אני חוששת שברב המקרים יתעורר יחד איתו גם שאלה כמו את מי משרת החיבוק - האם את המטופל או המטפל? וזה יכול לעורר גם פנטזיות נוספות ורצונות נוספים שמימושן יכול להיות הרסני לחלוטין. פנטזיות יכולות להתעורר אצל שני הצדדים, ואז הבטחון בכך שהמטפל אינו רוצה דבר לעצמו זולת טובתך מתערער. וזה בעיני הבסיס של הטיפול. אי השיוון הזה שבו המטפל (שלעיתים נתפס אצלך כרע ורשע שמונע אהבה) למעשה עומד לשירותך המלא מבלי להכניס את עצמו, ואת צרכיו למשוואה. חשבי על כך שזה דבר גדול ואז אולי תהיי פחות מרירה.

17/04/2004 | 23:28 | מאת: מאוהבת

אני מאוד מבינה את המצוקה שלך. באמת. ואם את מרגישה ככה ולא מצליחה לפתור את זה, אולי המטפל הזה לא מתאים לך, כי הוא לא מצליח לתת לך להרגיש שאת מקובלת עליו. לדעתי, תקציבי לזה עוד תקופת זמן מוגדרת מראש, ואם זה לא מתקדם, ואת ממשיכה לסבול, והוא ממשיך בשתיקה שאת חווה כדחיה , תביני שזה לא טוב בשבילך. אני כמובן מדברת מתוך עולמי, ככה אני עשיתי, ואולי זה לא נכון לך, אבל עם כל האהבה וכל הכאב, אני שמחה שעזבתי, כי בכל זאת הכאב קצת יותר קל לעמוד בו, כשאני לא מולו כל הזמן.

18/04/2004 | 09:42 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום בוכה, עניתי לשאלותייך בעניין זה עצמו שוב ושוב ואת שואלת את אותה שאלה שוב ושוב. אינני כותב זאת מתוך כעס, אלא בניסיון להצביע בפנייך על הדפוס הדומה בהתנהגותך כלפיי וכלפי המטפלים האחרים. ככל שאינך מקבלת מהם את האהבה שאת רוצה, את ממשיכה ללחוץ, אינך מרפה מן העניין וזוכה ליחס מתרחק. תארי לך שמישהו היה בא אלייך ומבקש שתאהבי אותו שוב ושוב - מה בקשה/תביעה כזו הייתה עושה לך? אני מהמר על כך שהיא לא הייתה מקרבת את אותו אדם אלייך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מנהל פורום פסיכותרפיה