חוסר תקווה

בחודשיים האחרונים אני חווה קושי עצום בלא לבכות, אין לי חיוך כמו פעם, רק הרבה כאב וייאוש. אין לי כוחות לנסות להזיז את החיים שלי קדימה. אני מרגישה שאבדה לי התקווה, האמונה שיהיה בסדר בסופו של דבר. אני מרגישה מאוד מאוד לבד, התחושה הזו מלווה אותי מרגע יקיצתי ועד לתרדמתי שוב, בשעות הקטנות של הלילה. אני מרגישה שאינני מצליחה להיות מרוכזת בכלום, שאני משדרת המון עצב מבעד לעיניי. אין לי שום רצון להישאר במקום בו אני נמצאת. אני כן רוצה למצוא אהבה ולהתנהל בה שונה ממה שעשיתי עד היום, מה שגרם לבחור בסופו של דבר לוותר עליי ולהשאיר אותי עם תחושת כישלון, אכזבה, הפתעה, מרמור ואותה הרגשה של, "איך שוב הגעתי לכאן"? רוצה למצוא עבודה אחרת, כזו שתאתגר אותי, שתדרוש ממני השקעה. רוצה לחזור לחיות, כי כרגע אני ממש לא. אשמח לקבל הכוונה, עזרה כי נראה לי שהלכתי לאיבוד. איריס

שלום איריס, בפנייתך את חוסכת בעובדות "אובייקטיביות" (אפילו לא גיל) ומדגישה את מה שמתרחש בעולמך הפנימי. את מתארת מצב של דיכאון, בדידות וחוסר משמעות. מותר לך ללכת לאיבוד. זו הרגשה מאיימת אך אדם בתוך עצמו הוא חי, כמו שאומרות מילות השיר, וייתכן שעל אף המצוקה, תוכלי למצוא בינך לבין עצמך (ואולי עם עזרה מקצועית רגישה) את הנתיבים החדשים אותם את מחפשת. את פונה לפורום ואנחנו כאן בשבילך, אך יש לי הרגשה שהתשובה צריכה להגיע מתוכך ודווקא הבדידות היא מצב המאפשר זאת. את כותבת שגרמת לחברך לשעבר לעזוב אותך ושאינך מוצאת משמעות בעבודתך. אולי יש מקום לבדוק האם כאשר דברים מגיעים לכדי מימוש בחייך, את מאבדת עניין (?). אולי עצם התהליך, עצם השינוי והגיוון, הם המשמעותיים בעינייך וכאשר מקבלים אותך, הכל נראה לך שגרתי ומובן מאליו. כל אלה עשויות להיות נקודות למחשבה לדיון בינך לבין עצמך אם או בלי עזרה מקצועית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין