בדידות

אני בת 44 לא נשואה ואין לי ילדים. אני בטיפול בשנה האחרונה ומה שקורה זה שמכיון שאין לי חברים כדי לחלוק איתם את היומיום אני משתפת את המטפלת בדברים שקורים לי במשך השבוע וכתוצאה מכך נגמר הזמן ואני לא מטפלת בבעיות שלי ולא "יוצאת מורווחת " מהטיפול. אני אוהבת לשתף את הפסיכולוגית והיא בסדר ומקשיבה מצויינת אבל , אני מרגישה חסרה מכיון שאני לא מרגישה שאני פותרת בעיות {ויש לי } אלא רק משוחחת איתה . אני לא כל כך מצליחה למקד את השאלה - מצד אחד אני מאוד זקוקה למישהו שיקשיב לי ומצד שני זקוקה לטיפול. איך אני פותרת את הבעייתיות הזו?

שלום רחל, אני חושב שהצלחת למקד את הבעיה מצוין וגם הכותרת שנתת לפנייתך אומרת הכל במילה אחת. לטיפול יש אכן שתי פונקציות (לפחות): לשמש מקום לקתרזיס (פורקן), ואת זה את מנצלת כאשר את משתפת את המטפלת בדיווח היומיומי, ושינוי. אפשר, לדעתי, לשלב בין שני הדברים. גם אני כמטפל נתקל במטופלים שרואים את הטיפול כמקום לדיווח שבועי. לעיתים אני מבקש מהם להעביר לי במייל דיווח שבועי קצר על הקורות אותם וכך מתפנה זמן בשיחה לדון בבעיות מהותיות יותר, תוך שימוש בעובדות שמגיעות אליי במייל. ולעיתים, אני מפסיק את המטופל בנקודה שנראית לי בעייתית בדיווח השבועי שלו והופך אותה לנושא הדיון, לפחות בחלק מהשיחה. להערכתי, גם המטפלת שלך תנהג כך - ייתכן שהטיפול נמצא עדיין בשלב כזה שבו חשוב יותר לספוג ולהכיל את מה שמעיק עלייך לפני שמנתחים ומעבדים את החומר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לדעתי אין הפרדה בין הדיווח השוטף לבין הבעיה. כשאת מדווחת על מה שעובר עליך במהלך השבוע, את בעצם מספרת גם על הבעיה שבגללה הגעת לטיפול, שכן המפה (מציאות) זהה לכולם אבל "קריאת המפה" משתנה מאדם לאדם בהתאם לפנימיותו ובעיותיו. כל אדם מתרגם את המציאות בהתאם לפנימיותו. איך תלמד המטפלת על בעיותיך אם לא מהדרך שבה את חווה את הקורות אותך? יום נעים