כואב המשך

הי תודה על היחס. אני לא יודעת איך אני יכולה לדעת אם הטיפול עוזר לי או לא . לפי מה . אחרי כל פגישה אני כבר מחכה לפגישה הבאה, וסופרת את הימים עד שזה מגיע, אבל באותה הפגישה אני פוחדת לאן השיחה תגיע שזה לא יהיה כואב מדי, כי אני חושבת שסבלתי מספיק . וגםבפעם האחרונה זה היה כל כך כואב שהתקף החרדה עלה שוב, והגיע.ולכן אני פוחדת ממה שיעלה בשיחה כי אני לא רוצה שהתקפים כאלו יחזרו לי בחיים. כשאני בדרך לטיפול ובמשך כל השבוע אני כבר יודעת מה אני רוצה להגיד אבל כשזה מגיע (השיחה) אני לא יכולה להעלות את זה . למה בעצם? ואז אנחנו מדברים על דברים שבשבילי הם סתם למרות שיש בהם משהו. בסך הכל אני סומכת עליו ואני מרגישה שהוא היחיד שמבין אותי בעולם הזה. כי אף אחד לא מבין אותי. אני חושבת שהכדורים משפיעים עלי כבר כי אני לא אני, אני משתנה יכול להיות? אני לא יודעת אם זה לטוב או לרע? אני פשוט מרגישה ב"היי" רק שלפעמים פתאום הכל מיתמוטת וצריך להתחיל מחדש. אני חושבת שעכשיו אני כבר יכולה יותר לענות לעצמי על שאלות שפעם לא ידעתי איך לאכול אותם. אני לא חושבת שאיי פעם היה לי טוב, כך שאני לא יכולה להזכר בזה. אבל תודה על העצה. תודה .

שלום עדי, קראתי בעיון את כל מה שכתבת ואני חושב, שבעזרת המטפל, את עושה עבודה נפלאה ואמיצה עם עצמך. אשר לכדורים - התופעה מוכרת: קיימת תחושת "אדישות" מסוימת שגורמת לך לא להיות "את", משום שאת מכירה את עצמך כאדם הרבה יותר פגיע. בשלב זה את יותר מדיי פגיעה מכדי להפסיק את הטיפול התרופתי. כשכתבתי לך להיזכר ברגעים היותר טובים התכוונתי כמובן באופן יחסי. יש עליות ומורדות וכשנמצאים במורד שווה להיזכר בעלייה ולא לראות את הכל כמקשה אחת, אם את יכולה. שתפי את המטפל שלך בקושי שלך להעלות את הדברים הכואבים. אם יש קשר טוב, ואני מבין שיש, הוא יהיה רגיש מספיק כדי לדעת עד היכן להעמיק בצורה שזה לא יכאב מדיי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין