כעס

לד"ר גידי שלום רב. יש לי בן בגיל 25 שלא מעונין לדבר איתי כועס ומתעלם ממני הקשר היחיד שיש לנו זה עם האבא בעבר נסיתי לעזור לו בכל דרך אפשרית דרך פסיכולוגים ופסיכיאטרים פרטיים והוצאתי הרבה כספים בכיוון הזה לאחרונה בהמלצת הפסיכיאטר אפילו אישפוז לאחר ששיכנענו אותו להתאשפז לצורך איבחון הבעיה לאחר שבועיים השתחרר כשבמכתב שחרור נאמר שהטיפול יכול להעשות מחוץ לכותלי בי"ח ואין סיבה או הכרח לאישפוז, מאז בני כועס עלי כאילו הדבקתי לו סטיגמה לא טובה. עלי לציין שבני סובל מ-ocd וכעט לומד באוניברסיטה למרות שקשה לו להתרכז הוא משתדל כמוכן גר עם שותפה בדירתו . יש מתיחות בבית עם אחיו ומריבות רבות הוא טוען שאני תמיד מפלה אותו לרעה,וזה לא נכון. שאלתי מה עלי לעשות? הוא מתעלם ממני וכועס מאוד ולא מוכן להבין שהכל נעשה לטובתו.אני מאוד מתגעגעת אליו היינו מאוד קשורים חבריים ושומרי סוד. אודה לך אם תענה לשאלתי, ריקי.

שלום ריקי, אכן אשפוז פסיכיאטרי הוא חוויה קשה מאוד שבה נשללת באופן קיצוני חירותו של האדם. היא לחלוטין אינה מוצדקת במקרה של OCD וכעסו של בנך מובן לחלוטין למרות שהאשפוז נבע מכוונותייך הטובות. עצתי לך היא למלא אחר ההמלצות הטיפוליות שניתנו לכם בבית החולים, לפנות לפסיכיאטר ולהתאים לבנך טיפול תרופתי (כיום יש תרופות יעילות למדיי לטיפול בתופעה), במידה והדבר לא נעשה עד כה ובמקרים מסוימים טיפול התנהגותי-קוגניטיבי בהחלט עוזר בנוסף לטיפול התרופתי. בעיה אחרת העולה ממכתבך הוא קשר הדוק מדיי, אולי חסר גבולות, בינך ובין בנך וכנראה הוא הגיע לשלב בחייו שבו הוא מעוניין להתרחק ממך כדי לבנות את עצמו כאדם עצמאי. לכן אני מציע לך לאפשר את המרחק שהוא מבקש. אין פירושו של דבר שרגשותיו אלייך שליליים, אלא שדרוש לו מרחב מחיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין נ"ב: בעתיד אנא הקישי פעם אחת בלבד על מקש "שלח". תודה.