מי יכול לעזור?

אמא שלי, בת 75 יותר משנתיים אחרי ארוע מוחי, מטופלת בתרופות פסיכיאטריות אך עדיין בדיכאון. כל נסיון לאזן אותה תרופתית לא הצליח, וכפי שידוע כל שינוי בתרופות לא קל - מלווה אצלה בתופעות לווי קשות. כרגע היא יחסית בסדר - ישנה פחות או יותר בלילה, ערה רוב היום, אבל לא מתענינת ביוזמתה בנעשה מסביב, בוכה מספר פעמים ביום , עצבנית מאוד ואומרת שלא רוצה לחיות ככה ( סעודית). אנחנו לא יודעים איך להיתמודד עם זה - באמת לא נראה שיש טעם להמשיך לחיות ככה , מה שהיא עוברת זה רק סבל. שאלות: האם מספר פגישות עם פסיכולוג/ פסיכוטרפיסט יכולות לעזור לה להשלים עם המצב ולעזור לה להנות מי מה שיש - אהבת ילדיה, בעל, נכדים, טלוויזיה וכו'.? אם כן, האם מישהו חכול להמליץ על אדם מתאים שיכול לעשות ביקורי בית באזור מקכז (חולון) ? אם לא זה, אז מה לעשות? איך להיתמודד עם המצב? בתודה מראש, לאה.

שלום לאה, אני מצטער לשמוע על מצבה של אמך. ניכר שהדבר גורם גם לך סבל לא מבוטל. בדרך כלל אנו עוסקים כאן בדיכאון שהוא תוצאה של דימוי עצמי נמוך וכו', אך במקרה של אמך הדיכאון הוא גם תגובה מציאותית מאוד לאובדן עצמאותה וגם תוצאה של שינויים שייתכן ואירעו מבחינה פיזיולוגית במוח. את לא כותבת איפה אמך נמצאת? בבית אבות? בדירה שלך? האם היא גרה לבד עם מטפלת? האם אתך? נראה לי ששיחות עם איש מקצוע עשויות לעזור רק כאוזן קשבת וכתמיכה, במידה והמטפלים הטבעיים, הילדים, חשים עייפות מסוימת מלטפל בה. מהדברים שעוד ניתן ליהנות וציינת אותם נראה לי שאתם יכולים לעזור לה - למשל, להסתכל יחד איתה באלבומי תמונות של המשפחה, לראות יחד איתה תכניות שהיא אוהבת ולהחזיק את ידה וכו'. אולי כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר שהתאים לה את הטיפול התרופתי האנטי-דיכאוני. האם הוא גם שוחח איתה? אם כן, האם ניתן להגיע איתו להסדר שישוחח איתה בצורה יותר מסודרת וקבועה? אם לא, ייתכן שהוא יוכל להמליץ על איש מקצוע שמוכן לעשות ביקורי בית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על תגובה אוהדת שלך. אמי גרה עם אבא שלי בביתם ויש להם מטפלת 24 שעות. אני גרה באתה עיר ומבקרת כנעט כל יום - וזה קשה גם מבחינה פיזית וגם נפשית . מה שציינת שאפשר לעשות זה בדיוק מה שאנחנו עושים - מנסים לעניין אותה בתכנית טלוויזיה, להחזיק לה את היד וכו'. אין לה פסיכיאטר קבוע ואני מחפשת מישהו שהיא תוכל לשוחח איתה ואולי זה יקל עליה ועלינו. תודה, לאה

תודה על הבנה ויתיחסות. כפי ששמת לב, באמת קשה לנו , גם מבחינה פיזית וגם נפשית , אבל מה אנחנו ווהסבל שלנו ביחס לשלה. אמי גרה בביתה עם אבא שלי ומטפלת פיליפינית - אך תקשורת טובה עם אבא אף פעם לא היית - דווקה עכשיו אבא בסדר גמור - מטפל בה במסירות רבה, אך עם מטפלת חוץ מתקשורת בסיסית יום יומית אין לה. אנחנו מנסים לענין אותה באמת בדברים כפי שציינת - אך לא תמיד זה מצליח. הבעיה הכי גדולה - מה לענות כאשר היא מדברת על זה שהיא לא רוצה לחיות. בברכה, לאה