מכתב

קודם כל, אני בת 17 ועולה השנה לי"ב. את מה שאני כותבת פה, כתבתי למישהו שאני מכירה שיצא לי לדבר איתו המון על כל מה שקורה לי. בגלל זה המכתב מנוסח אליו אישית. הוא זה שבעצם דחף אותי לשלוח את זה לכאן... אני לא יודעת כבר מה לעשות, והכל כתוב כאן... אני מאוד מקווה שבדרך כלשהי מישהו יוכל לעזור לי. אני לא יודעת איך. אני לא יודעת אם זה בכלל אפשרי. אבל אולי... ללכת לטיפול פסיכולוגי אני לא יכולה, מהסיבות שלי. אני מקווה שמישהו יוכל למצוא דרך אחרת לעזור לי כי אני באמת כבר לא יודעת. הנה המכתב: חרא לי. בא לי לבכות. אבל הדמעות כבר התייבשו. הוא כבר לא אמור להשפיע עלי ככה. הייתי אמורה להתרגל לזה עד עכשיו. כי ככה הוא. אני מכירה אותו וזה תמיד היה ככה. אין לי עם מי לדבר. גיליתי את זה היום. תמיד ידעתי את זה, אבל אף פעם לא בביטחון מלא. אם החברה הכי טובה שלי מצדיקה אותו ואומרת שאני דרמטית מדי, אז למי אני כבר יכולה ללכת? כן אני יודעת מה אתה תגיד: ייעוץ פסיכולוגי. אבל זה לא בשבילי. אין לי כוח לשטויות האלה. אני לא מסוגלת לדבר עם מישהו זר על זה. ובטח לא אחד שמנתח אותי פסיכולוגית עם כל מילה שאני אומרת. אני צריכה שמישהו יקשיב לי. בלי לשפוט אותי. אבל זהו טבע האדם. לשפוט אחד את השני ולא משנה בדיוק לפי איזה קריטריונים. החברה הכי טובה שלי אומרת שאני דרמטית מדי, ושיש לי הכל, ושהעתיד שלי מובטח. איזה שטויות זה. איך העתיד שלי יכול להיות מובטח כשההווה שלי בקושי קיים? היא כועסת עלי על כל מיני דברים שאני עושה. אומרת שהשיפוט שלי לקוי. היא חושבת שאני בוכה על התוצאה של זה. היא לא מבינה. אני לא יודעת למה. היא אומרת שאבא שלי נורא נחמד והכל. כן, הוא מאוד נחמד אל החברות שלי. הלוואי ואלי הוא היה מתייחס ככה. תמיד נחמד, מחייך, אף פעם לא עצבני. הן אף פעם לא ראו אותו עצבני באמת. למה אני צריכה להתמודד עם החרא הזה לבד?! נמאס לי להיות לבד. כל החיים שלי אני לבד. שכבתי עם שלושה אנשים עד עכשיו. רק אחד מהם אהבתי באמת. השניים אחרים היו סטוצים. והיא יודעת על זה. והיא כועסת. חושבת שאני מתלוננת על זה שהם רק רוצים לזיין אותי. אבל זה לא נכון. אני לא מתלוננת על זה. זאת הייתה בחירה שלי להיות איתם. אני מודעת לזה. אני לא יודעת למה עשיתי את מה שעשיתי. אולי כי זה הסחת דעת טובה מכל מה שיש לי במקום הזה. ה"בית" שלי כביכול. אבל יש פתגם שאומר ש"הבית הוא איפה שהלב נמצא". אז אני לא יודעת איפה הבית שלי, אבל הוא בטח לא כאן. הקירות סוגרים עלי. (על זה היא אמרה שאני דרמטית מדי). אני נחנקת פה. אני לא יכולה להיות חופשיה כאן. אחת הסיבות שאני כבר מצפה למסע לפולין היא שאני לא אהיה כאן 9 ימים. נמאס לי לחשוב כל הזמן על מה אני יכולה לעשות כדי שהוא לא יתעצבן. לך תדע למה הוא מסוגל. בעצם אני יודעת. יודעת טוב מאוד. אבא שלי לא מאיים. הוא מבטיח. אם אני לא אעשה את מה שהוא אומר, מתי שהוא אומר... כל הזמן לחשוב טוב על מה הוא רצה שאני אעשה היום, אסור לשכוח. ללכת על קצות אצבעות כשהוא ישן כי אסור להעיר אותו. אבל כשהטלוויזיה דלוקה בקולי קולות כשאני הולכת לישון, זה לא משנה. אולי אני מגזימה. אולי אני באמת דרמטית מדי. אולי הוא באמת צודק. ואולי אני צריכה להשתדל יותר. אולי אני פשוט צריכה ללמוד קצת משקי האגרוף על איך לספוג את הכל בשקט, כמו ילדה טובה. אולי...

שלום אלמונית, ממכתבך משתמעת ציפייה שבן הזוג שלך ישתנה. אנשים אינם משתנים למען רווחתם של אנשים אחרים. אני מניח שבקשר הזה יש טוב ורע כי אם היה רק רע המצב היה פשוט ולא היית נשארת. לפי תיאורייך הרע עולה על הטוב והשאלה אם את מוכנה לקבל את זה כמות שזה, או להציב את ניתוק הקשר כמטרה. הציפייה שחברך ישתנה אינה מציאותית. זה המקסימום שאני יכול לכתוב לך בנסיבות הנוכחיות, כשגם היבעת התנגדות לעצם המקצוע שהפורום הזה בנוי עליו, הטיפול הפסיכולוגי. ייתכן שפנייתך כלל לא הייתה מיועדת אליי אלא אל משתתפי הפורום שאינם אנשי מקצוע ואני מקווה שתקבלי מהן את התמיכה הראויה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין