הבנות

שלום ד"ר רובינשטיין. אני נמצאת בטיפול מוצלח מאד. וואו, כמה הצלחתי להבין תהליכים בעזרת הטיפול. הכל יותר ברור והפאזל מתחיל לקבל מסגרת, צורה, תוכן ומשמעות. אבל, ה"יותר ברור" לא עושה אותי דווקא יותר מאושרת. ההיפך, הבנת העצמי והתהליכים הפנימיים נובעת בהכרח מהבנת הכאב הפנימי. וזה שהבנתי אותו אולי מקל במשהו אבל לא פותר אותו. אז בשביל מה כל זה טוב? תודה מראש, משמש

שלום משמש, את נשמעת מאוד צינית וציניות באה לחפות על כאב, שכדאי להתמודד איתו בטיפול בו את נמצאת לא ברמה של הבנה אינטלקטואלית-קוגניטיבית, אלא ברמה הריגשית של הכאן והעכשיו ביחסייך עם המטפל ובחייך בכלל. מעבר לכך, את מעלה שאלה חשובה והיא, האם מודעות עצמית היא תנאי מספיק לשינוי. התשובה לשאלה זו תלויה בגישה הטיפולית. הגישה הפסיכודינאמית בהחלט הייתה רואה פיתוח מודעות כתנאי הכרחי, אם כי לא בהכרח מספיק. עפ"י גישה זו, קשיים ריגשיים הם תולדה של קונפליקט פנימי וברגע שהקונפליקט מתברר ברמה הריגשית, לא רק הקוגניטיבית, המטופל מבחין בכך שהוא עצמו עושה בחירות מסוימות ושיש בו רצונות מנוגדים. למשל, מטופל שבמודע מרגיש צורך עז בשינוי ומצהיר בפני עצמו ובפני המטפל על כך, אך תמיד משהו משתבש והוא מאחר לפגישות, תמיד משהו אחר צץ הדוחף לביטול הפגישות, מבטא בעצם יחס דו-ערכי כלפי השינוי אותו לכאורה ברצונו להשיג באופן חד-משמעי. הגישה ההתנהגותית-קוגנטיבית, לעומת זאת, פועלת יותר על האיך מתוך הנחה שהאדם רוצה להשיג את מה שהוא טוען, אך משהו בהתמודדותו לקוי ועל כן יש לספק לו את הכלים לכך. לא אחת קרה לי שהפעלתי טכניקות טיפול התנהגותיות-קוגניטיביות והתברר עד מהרה, למטופל ולי, שהבעיה אינה ה"איך" אלא ה"מה", כלומר, שהמטופל מצויד היטב בכל הרפרטואר ההתנהגותי הדרוש להשגת מטרותיו המוצהרות, אך קיים קונפליקט סביב השגת המטרה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ד"ר רובנישטיין. תודה על תשובתך. בעקבותיה יש לי שאלה נוספת - כאשר כתבתי את שאלתי לא הרגשתי שאני נשמעת צינית ולא התכוונתי להשמע כך. אני מטבעי אינני צינית יותר מדי (ואולי בכלל לא). מסקרן אותי לדעת מה בניסוח שאלתי נשמע ציני. בברכת שבת שלום, משמש