בדידות וחברות עם עצמך?

שלום רב כתבת לאחד מאורחי הפורום, בנוסח חופשי, "אדם צריך להיות חבר של עצמו, עליו לדעת לחיות באופן שלם עם עצמו, לפני שיכנס למערכת זוגית". אני עצמי מגמגם בטיפול ראשון מוצלח, בן 31, וכנראה שמתישהו אצרף טיפול פסיכולוגי לטיפול הקליני. מגמגמים, מנת חלקם , לפחות חלקם, היא תקופות של בדידות מזהירה מרוב עוגמה, ואולי זה מוביל לשנאה עצמית, כפי שקרה לי לפני שנתיים. נהייתי טיפוס די היסטרי, אבל היום הדברים מתחילים להיות אחרת. אבל לא "נהנתי" לשמוע זאת מעמיתה לעבודה שנתנה "עצה בשקל", אז. האם על האדם לחיות כאיש בודד בעולם כדי להרגיש את עצמו מקרוב? אשמח לשמוע את דעתך שלך, כי למי שאין סמכות, אסור לתת עצות כאלה...

שלום אופיר, יש אנשים, הסובלים מחרדת נטישה גבוהה, שאינם מסוגלים להיות עם עצמם רגע וזו בכלל לא אופציה עבורם. פרידה בקשר זוגי משמעותי דורשת עיבוד רגשי מסוים של האדם בינו לבין עצמו. אנשים הסובלים מחרדת נטישה גבוהה נוטים לפעמים לדלג על השלב הקשה הזה ולעבור מקשר לקשר כדי לא להישאר רגע לבד. בני הזוג שלנו אינם אמורים לשמש שמרטפים שלנו, אלא בני-זוג, כלומר, שני אנשים נפרדים שנמצאים יחד כי טוב להם ביחד ולא כי הם פוחדים להיות לבד. אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי הפעם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, הבנתי, ואני זוכרב באמת שדיברתי אז על חרדת נטישה, אבל זו לא היתה הבעיה עצמה, אלא סימן, לבעיה כוללת. אני חושב שמעתה (מהשנה) ידי תהיה על העליונה. תודה מקרב לב