דימוי עצמי בגיל ההתבגרות

בתי בת השתים עשרה סובלת מבעיות חברתיות (לא מקובלת) בכיתתה ואין לה אף חברה. בשיחות עימה, היא ציינה שאחת התכונות שכנראה מרחיקות את חברותיה ממנה היא שתלטנות וחוסר גמישות. היא טוענת כי היא עומדת על עקרונותיה ולא מוכנה לוותר. יש לי תחושה כי יש לה פער בין מה שהיא חושבת שהיא, לבין איך שהחברה תופסת אותה, וכי הבעיות החברתיות נובעות מדימוי עצמי נמוך ובעקבותיו שימוש במנגנון הגנה לא נכון. מה עושים? כאבה הוא כאבי.

שלום שרית, אני מזדהה עם כאבכן ואת יכולה לראות את העובדה שבתך פנתה אלייך כמחמאה. לא הייתי מסיק מסקנות מרחיקות לכת מהתנהגותה של בתך בגיל ההתבגרות. זהו גיל שמקובל לומר עליו שאם המתבגר מתנהג בו בצורה "נורמאלית" הוא כנראה "לא נורמאלי". כשהורים מדווחים על קשיים של ילדיהם, תמיד מתעוררת השאלה עד כמה זה מפריע לילד ועד כמה מפריע להורה. אם בתך היא אכן זו שהעלתה את הנושא ואם היא רוצה בכך, קיים בהחלט מקום לפנות לייעוץ מקצועי. אם, לעומת זאת, את העלית זאת וזה לא מפריע לה כל כך, לפחות לא על פי דיווחיה, חשוב מאוד להבחין בין הדברים ולא "לעשות מזה עניין". הפרידי טוב בין צרכייך לצרכיה. אם תרצי תוכלי להשאיר כאן פרטים נוספים הנוגעים להישגיה בלימודים, תפקודה בבית, מקומה בין האחים, תפקודה החברתי מחוץ לביה"ס וכו'. על פניו התגובה נראית מאוד אפיינית לגיל ההתבגרות, בעיקר ההתעקשות על עקרונות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין