לא מוצאת את השקט

שלום, כתבתי פה מס' פעמים בשנים האחרונות ואולי אתה זוכר את סיפורי. אני בשנות העשרים, גדלתי במשפחה כאוטית. בעיה של חרדות וכו'. היה לי קושי רציני בעזיבה של הבית. לפני כמה שבועות עזבתי את הבית ואני חשה אומללה לא פחות אם לא יותר. קשה לי להתרגל לחסרונות מסוימים בדירה, לדוגמא הצבע של הקירות באמבטיה והאריחים (צבע דוחה במיוחד ) ובעלת הדירה לא מאפשרת לצבוע את זה. הנושא הזה מפריע לי במיוחד כי הרקע הזה גורם לי להרגיש רע בצורה קיצונית ויוצר אצלי אי נוחות. יש לציין כשבחרתי את הדירה, רציתי לצאת מהבית במהירות ולא ייחסתי לזה חשיבות. בכלל ישנן כל כך הרבה בעיות במעבר, התקנות שונות ובכלל הוצאות כספיות שאני עומדת בהם בקושי. אני לא מצליחה למצוא שקט, אושר או שלווה, לפני כן יכלתי, אפילו בבית, לברוח למקומות רחוקים (בתוך עצמי או מעצמי) ואילו עתה אני מוצאת את עצמי עם מועקה איומה ותמידית ומפחדת לאבד את עצמי. חברה אמרה לי שאני "מחפשת" דברים שהם לא בסדר ונתפסת אליהם, מה דעתך? ואיך אתה מציע לי להתמודד עם המחשבות המטרידות האלו. תודה

שלום ענבל, אם בעלת הבית שלך אינה מאפשרת לך לבצע את התיקונים לפי טעמך, הרי שחוסר הברירה אמור להיות גורם שאמור לעזור לך בהתמודדות הלא נעימה הזו, אלא אם כן אינך תופסת את המצב כמצב של חוסר ברירה ואת מוצאת את עצמך מהרהרת בחזרה לבית ההורים (צעד שלילי לכל הדעות). סביר מאוד להניח שיש אמת בדברי חברתך, כלומר, שקיימים גם דיכאון וגם קשיי הסתגלות למצב החדש והלא מוכר ש"מולבש" על פרטים קטנים שהם מיעוטי-חשיבות כשלעצמם, אך כשהנטייה הדיכאונית קיימת היא מתעצמת נוכח אותם פרטים קטנים. קשה מאוד לסייע דרך המדיום הזה פרט לתובנה קטנה זו ואני מקווה שאת מלווה בטיפול שיעזור לך להסתגל למצב החדש, על אי הנעימויות הקטנות שבתוכו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין