שיעמום

שלום אני בת 27,אין לי סיבה "אמיתית" למצבי, החיים שלי כלפי חוץ הכל בסדר, בלי שום בעייה, אך בכל זאת תוקפת אותי המלנכוליה והתלישות ועכשיו נותרה רק תחושת השיעמום וחוסר מנוחה בלי יכולת להרגיש דבר. לפני כמעט שנה תקפה אותי תחושת ריקנות וחוסר משמעות כללי, שעדיין לא הצלחתי לפתור, הסתגרתי בבית למשך כמה חודשים, הפסקתי ללמוד לאחר 3 שנים (אני תמיד נוטשת דברים שאני מתחילה בהתלהבות ולא בהכרח בגלל חוסר הצלחה, אני תמיד הייתי בינונית בכל תחום) ולעשן סמים, פיטרו אותי ואז התחלתי לנבור במחשבות ומהאדם האדיש שהייתי הפכתי להיות אומללה עם תחושת יגון, איכשהו יצאתי מהחוסר כח והתחלתי ללמוד תחום חדש, לא פרקטי לחלוטין, אך ממלא אותי בדרך מסויימת, אך אינני יכולה להרחיק את תחושת הריקנות שממלאת אותי, אינני מצליחה למצוא משמעות בכלום, הכל נראה לי סתמי, כאילו אני צופה מהצד, יש לי שעות של אופוריות מדהימות לצד שעות של ריקנות וחוסר מנוחה ועיניין, הכל זע אצלי מקיצוניות אחת לשניה, אני נמצאת טיפול פסיכולוגי מזה כמעט שנה, אך למרות שאני "מתפקדת חברתית" ולא נמצאת ביגון בתקופה הכללית, אלא לרגעים, אני לא מצליחה למצוא משמעות, אני לא מרגישה שהטיפול עוזר לי, אני לא מצליחה למצוא איזה עניין בסביבה, לתקשר עם אנשים בלי שיחשבו שאני מוזרה או "מיוחדת" בהגדרה עדינה יותר, לא מצליחה למצוא עיניין באנשים, לא מצליחה להרגיש יותר כלום לא -עצב, חמלה או חיבה, תחושת התלישות הזו לא עוברת לי, כמו כן אינני יכולה למצוא שום כיוון לחיים, אני לא חושבת שטיפול פסיכולוגי זה מה שיעזור לי, אם לא עזר לי עד כה, חוץ מלהעיק על מצבי הכלכלי. מה עוד אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי לצאת מהדישדוש הזה? מה"נאמביות" הזו?

שלום לך, בניגוד לתקופות אחרות בתולדות הפסיכותרפיה, בהן אנשים פנו לטיפול בגלל סימפטומים ספציפיים, כיום התחושות שאת מתארת, ובעיקר תחושת חוסר המשמעות, מהוות סיבה שכיחה לפנייה לטיפול. הואיל ואת חשה ריקנות פנימית, קשה מאוד למטפל למלא אותך. הוא יכול, לכל היותר, לעזור לך למצוא משמעות ולכן הלימודים הלא-פרקטיים בהם התחלת הם פרקטיים מאוד. כל למידה תורמת לדימוי העצמי ודימוי עצמי מחוזק פועל נגד הדיכאון וחוסר התוחלת שאת מרגישה. אני בהחלט חושב שטיפול יכול לעזור לך אם לא תחבלי בו יותר מדיי כמו שנראה לי שאת מחבלת בחייך (למשל, ע"י הפסקת לימודים בהם את מצליחה). בעצם את אומרת שבמובן מסוים את "חיה-מתה" ולדעתי הטיפול אמור להתמקד בשאלה, מדוע את אוסרת על עצמך לחיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך, (אינני פסיכולוג, אלא קורא מן השורה...) אני בטוח שאנשים היו אומרים לך "חדל קשקשת", וש"יותר מדי טוב לך". ככה זה כאשר אנשים מסביב לא מבינים וחושבים שזה מתוך פינוק. יש אנשים שהגיעו למצב בחיים שלפי דעתם הם "נתקעו" בו ושהם מתחילים להילחץ, כי החיים עוברים לידם. אנא ממך, בשלב הראשון, להיגמל מהסמים, כי הסמים לא יעזרו לך, וזה בדוק. מי שיש לו בעיה והוא משתמש בסמים, נופל לביצה טובענית. את ציינת שרע לך, ושנקלעת למצב רע. זה כבר טוב. עשי כמוני: המון חשבון נפש, חדדי את הבעיות, הגדירי אותן במדיוק, וגשי לחפש עזרה עם תשובות. רמז עבה: הטיפול יתמקד באיך שאת ניגשת לדברים, ותקבלי רק הנחיה ועצות. לא ציינת מה מצבך החברתי (יש לך הרבה חברים?). האם החברים התמעטו בשלב ההוא? הרגישי טוב, מספיק עם הזבל הכימי, ובהצלחה בחיים

שלום לך בטח כבר אמרו לך "cut the buulshit", "את מפונקת, יותר מדי טוב לך". אני מכיר את זה מעצמי. ככה זה כשהסביבה לא מבינים מה עובר בליבך, וכנראה את לא כל-כך משתפת אותם, ומנסה להעמיד פנים שהכל בסדר, בגלל התגובות (שאולי היו...). אני משוכנע שמשפחתך אינם מבינים מדוע "נתקעת" בחיים ומה צריך לקרות איתך, אחרת, הייתם אולי פותרים את הבעיה בעודה קטנה יחסית, לפני ה"ברוך". כשלב ראשון, אנא ממך, היגמלי מהסמים. זה ידוע לכל האנשים בעולם: סמים לא עוזרים במצבי משבר, אלא מחמירים שבעתיים, וחלילה הסתבכות הבעיה הרגשית ופגיעה גופנית. בשלב שני, בבקשה לצאת מהאדישות לגמרי, מפני שאם שמת לב שאת בבעיה, את כבר לא "אופורית", אז בבקשה להוציא גם את הרגל של האדישות (הרגל השנייה) מהקבר. אם מותר לשאול, מה את לומדת? אולי את רוצה לשתף אנשים נוספים במה שאת לומדת, ואולי אף ללמד זאת? בשלב שני, עלייך לעשות עם עצמך המון חשבון נפש, חדדי את הבעיות שלך, הגדירי לעצמך מה זו אדישות, למה את אדישה, למה חברייך תומכים\מבקרים באדישותך, ומה מצפה לך אם תישארי כך, או שקצת תשתני. מן הכתוב עולה כי אינני תומך באדישות, זכותי! אני מקווה לטובתך שגם את תשתני. עלייך להגדיר גם אם יש לך מגבלות או מכשולים. יש לי הצעה: להתנדב באיזה שהוא מרום, לפגוש אנשים חדשים. אולי פעילות חברתית חדשה תשנה את מבטך במעט. לבסוף, עלייך לגשת לייעוץ עם תשובות אלה. רמז עבה: הטיפול יתמקד בגישה שלך אל דברים. תרגישי טוב, מספיק עם הזבל הכימי ובהצלחה בכל אשר תפני

ממש סליחה, חשבתי שההודעה נפלה ולא התקבלה, כי לא הייתי חבר ב"נענע" עם דוא"ל. אני נוטה לחשוב שתגובתי הראשונה עדיפה, בהצלחה לך ותרגישי טוב.

גם אני נמצאת פחות או יותר במקום שלך....אני אומנם נשואה, יש לי ילדים, ולעולם לא התנסיתי בסמים אבל את תחושת החיה מתה והריקנות אני מכירה כבר הרבה זמן...הזדהיתי עם כל מילה. אני חושבת שהשורש של הבעיה שלי היא תחושת אשמה כלפי אימי, תחושת אשמה שאני נושאת כבר הרבה שנים מכל מיני סיבות (לא מוצדקות) ותחושה ש"לא מגיע לי" להיות שמחה ולחיות חיים מלאי תוכן....האם גם את חווה דבר כזה עם אימך או משפחתך?

אני מבינה בדיוק למה את מתכוונת . אני הלכתי לטיפול אצל פסיכיאטר בקשר לבעייה אחרת שלי אך סבלתי גם משעמום תחושת ריקנות לא חיה לא מתה . ניסיתי גם אני טיפול אצל פסיכולוג וזה לא עזר אך הטיפול התרופתי כן עזר!!! כיום אני יכולה להגיד שאני הרבה יותר מרגישה הרבה יותר בן אדם.