דיכאון ותיסכול שחברו להם...

גידי שלום רב! הפעם אני מרגישה ממש רע . אני ילדה (בת 23) שמתקשה לחיות בחיים האלה. קשה לי לחשוב שיש מישהו בעולם שיכול לעזור לי - בסופו של דבר הכול מוטל עלי -אין אף אדם שיקח ממני את הבעיות שלי ולכן עלי לעזור לעצמי ,אבל אני מתקשה לחשוב שיש בכוחי לעזור לי עם תחושות ומחשבות כמו שלי. אני סטודנטית ואני לא עובדת אחרי הלימודים , אני מצטיינת בלימודי, הסיפור הוא כזה היציעו לי ביום ראשון לשמור על ילד אחר הצוהרים יומיים בשבוע עם שכר נאה. הסכמתי ודיברתי עם האמא כל כך יפה והבנתי את בקשותיה מהמטפלת-אך איך שסיימתי את השיחה איתה נכנסתי ללחץ שכאילו אני לא אצליח לשלב את זה ולא אצליח להמשיך להצטיין והתחלתי לחשוב מה אם י היה לי משהו דחוף באותו היום ,איך אני אומר לאמא שאני לא יכולה לשמור עליו- עד כאן זה סיטואציה שחוזרת לי לעיתים רחוקות . יש לציין שאני עושה פר"ח לקבוצות יומיים בשבוע וכן יש לי גם מסגרת התנדבותית כך ששקלתי את העבודה הזאת מאד נלחצתי. ואז יום למחרת האישה היתה צריכה להודיע לי מתי היא תפגוש אותי ואני יראה את הילד שלה -אז כול היום התחמקתי מלענות לטלפונים ואמרתי שיגידו שאני לא בבית.ואז צלצל הטלפון ואני לא רציתי לענות -אמא שלי כעסה עלי והרימה את הטלפון שביקש אותי וקראה לי .אני רצתי לחדר כדיי לברוח -אך היא רדפה אחרי ואמרה שהיא לא מבינה מה יש לי לפחד .היא משכה אותי בכל הכוח כדיישאני יענה ואפילו משכה לי בשערות כדיי שאני יתמודד .. אני לא רציתי לענות וברחתי לסלון והיא השתגעה והתחילה להרביץ לעצמה כי היא לא מבינה מה קורה לי ולמה אני לא מצליחה להתמודד וכול הזמן בורחת. היא הרביצה לעצמה בפנים כמו כאלו שבאבל ואך רצה למטבח והביא סכין של בשר וכיוונה ללב שלה ואמרה אני אמות באלי למות לכי לענות לטלפון ואני אמרתי לה טוב טוב ואז ברחתי מהבית לאחר שהיא זרקה את הסכין על הריצפה בחוזקה ושבה להרביץ לעצמה . יצאתי מהר והלכתי לגן ציבורי ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם..התחלתי להגיד לעצמי אני אשמה ..בגללי אמא רוצה למות ..יכולתי לגרום לה למות .איזו סתומה וטיפה ולא שווה כלום בחיים האלו זאת אשמתך מכשפה -בכיתי גם כי אחותי בת ה17 צפתה בכול . אחר כך הם הלכו לאחות שיהיה מתוכנן מראש. ואני חזרתי הביתה ולא יכולתי לדבר בכלל ושראיתי אותה שהיא חזרה אז לא רציתי לדבר איתה . והיא התחננה שאני ידבר והסבירה שהיא אוהבת אותי מאד ואני החיים שלה והיא מצטערת על מה שקרה שלא היה במקום. דיברתי איתה בקושי רק רציתי שהיא תלך לישון בשקט הרי גם כך או כך הכול בגללי. זהו הסיפור . עכשיו א ני אומללה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי-אני בדיכאון אין לי כוח ויש לי מבחן ענק שאין לי בו יותר מועדים. יש לי פסיכולוגית שעליה אני לא סוכמת -אם אני יספר לה היא תספר למישהו אחר(מרפאה ציבורית) וחוץ מזה מה כבר היא יכולה להגיד . הקטע הוא שאני לא מצליחה לישון טוב וגם אני כול הזמן רואה בדימיון וחוזרת על זה איך אמא שלי הרביצה לעצמה על הפנים והביאה סכין וכיוונה ללב. מה אני עושה- מחוץ לזה יש לי הפרעת אכילה ומחר יש לי תור לתזונאית ולרופאת המשפחה .הפסיכולוגית שלי היא מקבלת אותי כול יום חמישי ואני לא יודעת עם לספר לה. גידי מה עושים??? אחותי פחות או יותר חזרה למסגרת של חברות ובית ספר שתמיד מקיפים אותה. זה סך הכול קרה אתמול -נכון שאני יכולה להתמודד עם זה לבד . כול התמוטטות מיצידי תגרור התמוטטות של אימי.הפסיכיאטר שאני רוצה ללכת בגלל הפרעת האכילה מקבל עוד חודש\... נכון שחודש זה כלום

שלום יעל, את מתארת מגוון של בעיות, מצד אחד, ויכולת התמודדות טובה המתבטאת בהצטיינותך בלימודייך האקדמיים, מצד שני. הבעיות שאת מתארת קשורות, ללא ספק, זו בזו, אך לא יהיה זה יעיל להתייחס אל כולן יחד בבת אחת. ראשית, אמך אישה היסטרית, שלא תפגע בעצמה. היא עושה את מה שהיא עושה כי זה עובד עלייך ואולי גם על אנשים אחרים בסביבה. בפרופורציות האלה יש להתייחס אל הדברים. הפחד שלך להתמודד עם עבודה בתשלום בהחלט ראוי להתייחסות במסגרת הטיפול שאת נמצאת בו, ושמחתי לקרוא שאת נמצאת בטיפול. ייתכן שפחד זה מבטא קושי מסוים להתבגר, שכן עבודה בתשלום היא אחת החוליות המסמנות תפקיד של בוגר לעומת תפקיד של ילד. חשוב מאוד שתביני שיש לך את היכולת לעשות את העבודה, הן משום שאת מצליחה מאוד בלימודייך ובעיקר משום שאת עושה עבודה דומה בהתנדבות. להערכתי, ייתכן מאוד שהפניקה שתקפה אותך נובעת מהמרכיב של קבלת תשלום עבור העבודה וההתבגרות שהדבר מסמל. בנוסף, אמך שימשה לך מודל מאוד לא מוצלח להתמודדות במצבי לחץ וקשה שלא להבחין בדימיון בין הפניקה שתקפה אותך לבין ההתפרצות ההיסטרית של אמך. גם הפרעת האכילה קשורה לקשר עם אמך, שכנראה אינה מסוגלת לספק לך את המזון הרגשי שאם אמורה לספק לילדיה. כאמור, טוב מאוד שאת נמצאת בטיפול, שאת המוקד שלו ואת המכנה המשותף של בעיותייך השונות, אני רואה בקשר הקשה בינך ובין אמך, שאותו יש לעבד במסגרת אותו טיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין