תחושת ביחד פנימית

ליאת שלום, שוב אני בוחרת לכתוב, הכתיבה והמענה שלך מפיחים בי כוח, למרות הידיעה שדרך זו בה אני בוחרת , מותירה אותי בלתי חשופה ומסתתרת אחרי מעטה. כבר כתבתי לך שסוגיה זו עלתה בטיפול ואני אכן ממקום לא שיפוטי מנסה להתנהל. נראה לי שהדרך עוד ארוכה. מהדהדים בתוכי קולות ורחשים, חלקם קולות שאינני מצליחה להביא אותם לפגישה וחרדה מהתגובה וממה שיבוא לאחר מכן. ואני תוהה למה? הכיצד לאחר כל כך הרבה שנות טיפול אינני מצליחה להרגיש ביטחון שהמטפלת איתי גם מחוץ לפגישה ושאני לא נעלמת ביוצאי מהחדר... אני עתה לפני נסיעה לחו"ל, ועד עתה תמיד השאלתי מהמטפלת ספר שמילא אותי ונתן לי כוח בתקופה בה איננו מתראות. השנה גם היא טסה באותם תאריכים, מה שאמור אולי להרגיע אותי. זה לא ממש כך. דברנו על כך ועלתה סוגיית הספר. מהמקום החדש של האנליזה היא ניסתה להבין דרכי מדוע אני זקוקה לדבר המוחשי הזה (הספר).הכיצד אחרי כל כך הרבה שנים אני לא מצליחה להתמלא מהקולות הפנימיים שהם מנת חלקנו בטיפול ואמרה שזו שאלה שצריך לברר אותה ולנסות להבין אותה. ליאת, איך זה יקרה? מתי סוף סוף לא אפחד לומר את אשר על ליבי בהקשר שלה, שלנו, ולהרגיע את הראש שלי, את התחושה כי המוח עומד להתפוצץ, מתי אהיה מסוגלת לומר לה שהשיעול הטורדני שהשתלט עליה מפחיד אותי אימים שמא יש לה מחלה נוראית ושהיא חייבת ללכת להיבדק, מתי אצליח לומר לה עד כמה אני מתגעגעת וחושבת עליה ועל האנשים שסביבה, על הבן זוג, על איך היא מחוץ לפגישות, מתי סוף סוף אצליח להאמין שאני באמת חשובה ויקרה לה... יכול להיות דבר כזה... והיא לא סתם אומרת לי שאני אצלה בלב, ואם אמרה זאת בעבר האין זה מתפוגג... מתי ארגיש סוף סוף כי אינני נעלמת ונמחקת כשאני מסיימת פגישה... יש על כך תשובה בכלל? על התחושות הקשות הללו??? ושוב כתמיד תודה ענקית וחג שמח :))