החיים שלי ועכשיו מה

שלום קוראים לי ישראל ואני בן 23הסיפור שלי ארוך אך אין כאן המקום לפרטו.השאלה שלי היא הסיפור כלדהלן ואודה לכם מאוד אם תוכלו להשיב בהקדם תשובה שתניח מעט לדעתי. במשך כ 4 חודשים הייתי בטיפול ע"י קבנית בצבא,היא בגיל 33.בהתחלה נפגשנו פעם בשבוע יותר מאוחר עקב עזיבתה את הצבא החליטה שניפגש פעמיים בשבוע עד השבוע ותצי האחרון בו נפגשנו כל יום.כל פגישה אורכה כשעתיים עד שלוש כשהפגישה האחרונה היתה יותר מארבע שעות.מאוד מאוד נקשרתי אליה עד כדי כך שביומיים הראשונים לפרידה מיררתי כל הזמן בבכי נורא במיטה,היא אישה מלאת רגש ובעיקר נוכחות והייתה די ספונטנית בלספר על עצמה ופעם אף הביאה את התינוק שלה לפגישה. היום כבר חודש וחצי אחריי ולמרות הרגשה חלקית של הנוכחות העצמית שלי שהתגלתה בטיפול(ועצם כך שיש אני)אני עדיין נוטה לנפול להרגשה נוראית וקשה מחשבות טובדניות מאוד רציניות ובכלל ההרגשה של לבד מאוד מאוד קשה. בגלל שהסכימה אני בקשר מועט איתה מאז בעיקר סמסים ומעט טלפונים שאלתי היא מהמעט שתיארתי מה התרשמות שלכם מהתנהגותה והאם להמשיך לנסות בכלל להיעזר בה,מה גם עכשיו היא הרבה פחות סבלנית אליי מה שאין כן בעבר.. כיצד אתם מתרשמים ממצבי אני,האם ייתכן שאני בעיקר ניזוקתי? כן אוסיף על עצמי שמאז עזבתי את בני ביתי מאז הפרידה ובאופן כללי אני הייתי אבל הבעייה שבפנים בפנים עדיין ואף יותר נוקשה מאוד חושב שכלי מאוד מאוד מודע וכפייתי גם בחשיבה וגם בחשבות חוזרות שמשנן לעצמי ע"מ לשמור על שליטה מה שכמובן לא עוזר..מעין אוסידי..