משתפת

האונס הזה, שקרה בסופ"ש בתל אביב. קורע אותי. קשה לי.

גם אותי. אני נועלת את הבית אינסוף פעמים ביום ובלילה. הולכת בחשש כבד ברחוב, קופצת לכל נגיעה אקראית ותמימה עם זרים ברחוב או באוטובוס. חשדנית ודרוכה, וזה מעסיק את המחשבות שלי כל הזמן. מחרפן לגמרי... ואני חושבת עליה, על הילדונת בת ה-18, והלב נקרע מכאב על הטראומה שעברה. נקרע מכאב. מסכנה.. (מסכנים שניהם). הילה

גם לי לא פשוט. אני בעיקר חרדה לבתי המתבגרת שתמיד הנחתי אותה ללכת עם חברה ולא לבד. כעת זה ממש לא נוסך בי ביטחון. וחוץ מזה אני חושבת על המטפלת שלי שמתנדבת במרכז לנפגעות אונס ותוהה עד כמה היא משמעותית עבורן. פעם אמרתי לה שכל הסיפורים האישיים שלי זניחים בהתיחס למה שאחרים חווים. היא אמרה שאין קשר בין הדברים. מבחינתי יש ועוד איך. אני לא מבינה איך היא יכולה כ"כ להתמסר אליי ולאותן בחורות באותה המידה. לא נעים לי לומר שלא פעם עולות בי תהיות אם אהיה במצוקה כה גדולה עד כמה היא תרתם למעני...בטח זה נשמע אבסורד והזוי לאן אני לוקחת את הדברים כדי לבדוק את מידת הנאמנות שלה כלפיי.

ממש....היום נכנסתי לשירותים במרכז מסחרי בפחד ממש.נעלתי אחריי את הדלת וברחתי מהר.......ואני כבר מזמן לא בת 18..... ויש לי ילדים....וזה גם גורם לי לחשוב....נורא!!!!!!!!