כשטיפול לא מטפל

אני מרגישה שהטיפול כלל לא עוזר, ושבכל פגישה אני מתרחקת עוד ועוד ממנה. כבר אין לי אותה, ומרגישה לבד. דווקא עכשיו אני צריכה. הכל מבולבל לי, לא מבינה כלום וקשה לי. אני אבודה והיא, בתור זו שאמורה לסייע לי למצוא את הדרך, לא עוזרת לי. הדבר נכון לעשות הוא לדבר על זה דווקא בטיפול, אך זה לא עובד כל-כך. התשובות שניתנות לי הן לא מספקות, לא ברורות, לא מסבירות כלום, מתחמקות כאלה... כל פעם אני יוצאת בבלאגן גדול יותר וריחוק מתגבר. כאילו הטיפול לא עובד, ואנחנו לא מגיעות לדבר על הדברים האלה. אני לא מצליחה להסביר את עצמי או שהיא לא מצליחה להבין, לא יודעת, אבל משהו שם לא עובד. לא מרגישה שזה טיפול. לא עוזר, לא נמצא. ואני נשארת לבד, בלי לדעת מה לעשות. תקועה עם עצמי ועם מחשבות ורגשות ותחושות שלא מצליחה לשאת בעצמי, וכביכול אני עושה את מה שצריך (פנייה לטיפול, שהרי זה הפתרון), אבל גם זה לא מרגיש כמו פתרון. אז מה לעשות אם גם הפתרון או אינו? בא לי לצעוק עליה, שתקשיב כבר, שתתנהג כמו מטפלת... אולם היא לא מקשיבה, ומשאירה אותי ככה, תקועה. כבר לא מרגישה שהיא חלק שנמצא שם בשבילי, התרחקתי... זה אבוד כמו שהכל אבוד. לאן הולכים?

אם זה המצב, אני כמובן הייתי עוזבת, אבל זו רק דעתי. צר לי לאכזב אותך אבל גם אחרי שלוש שנים המסקנה תהיה אותה מסקנה. שום דבר לא ישתנה. בבקשה עזרי לעצמך, חבל עלייך! תאמיני לי שממקום כזה יגיע מרפא. ואל תתני לאף אחד לסבן אותך! נ.ב לליאת אין לך זכות לצנזר הודעות שלי כאן לחברות אחרות בפורום! כי אין פה מילה רעה או עלבון. אם זה יימשך אני אפנה להנהלה ולבנות האחרות. מי שנהגה כאן בלשון הרע זו את וההודעה שלך מתועדת. איך שזלזלת בניסיון שלי לשתף כאן בחוויה שלי בארץ זרה. אני כמובן הייתי מתביישת. אבל בשביל זה צריך מודעות עצמית!