כל סוף הוא גם...
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
מוות? ענבל... פחדתי להתפספס, אז פתחתי עץ חדש. השוק והתדהמה קצת פחתו, אבל נשאר הרבה עצב...וכל השאלות נותרו בהינן... ועוד שאלות... החלטת לעזוב כי נהיה כאן קשה? ועם מה את נשארת מהשנה האחרונה? וכמובן שיש עוד מלא שאלות... אני אטפטף את כולן עד מחר... דורותי
הי ענבל, הפרידה שלך מרגישה לי כנטישה...אני מחכה ליום בו אוכל להיפרד כבן אדם בוגר...זה מאוד קשה...אני בחיים לא אעשה זאת שוב, אקשר לדמות מהאינטרנט...בא לי להיתלות לך על הרגל ולא לתת לך ללכת... לגבי מה שכתבת על הרגישות שלך...אני חושבת שהיא היתה כמו דלת... 90% מהזמן היא הכניסה אנשים למקום שבו שלטה קרבה, הבנה, אמפתיה... וכשזה קרה זה יצר כזה רוגע פנימי, מן שלווה כזאת, שכל מה שהתערבל בבטן סוף סוף מתיישב במקומו... וב-10% מהפעמים, אולי בפעמים בהם הרגישות אותתה לך על תוקפנות או תובענות... הדלת הכניסה למקום שבו שררה תחושה של חוסר הבנה, של מאבקי כוחות ושל תחושת דחייה... הייתי מוסיפה משהו קטן ליכולת הזאת שלך וזה גם ההבנה (והקבלה) של כל ההתנהגויות האלו כנובעות מרצון לקירבה, מאהבה, מאידיאליזציה, מהערכה, מחשש...ולא להיפך.... אני חושבת שהרבה פעמים טענת כאן שאת מבינה אבל את מאמינה כי כך יש לנהוג אל מול ההתנהגויות האלו. אולי את צודקת, אני לא באמת יודעת...אני רק יודעת שמהמקום המטופל ...(וכבר צוטטת את קייסמנט כאן...:)הייתי שמחה לקבל הבנה ואמפתיה גם ברגעים האלו. כי מהמקום של המטופל, שגם ככה מרגיש חרא עם עצמו על התלות וההיזקקות, ואת יודעת- ככל שהאובייקט עובר אידיאליזציה ככה אני יותר קטנה וטיפשה ולא יכולה לבד וכו'....אז מהמקום הזה מאוד קשה למצוא את הכוחות ולשבור את המעגל... זה באמת דורש אמונה, וככל שנכווים יותר כך היא פוחתת... אבל אני יודעת שזו בקשה ענקית....הנה, רק היום נראה לי שעיצבנתי את המטפלת שלי עם התובענות שלי... ואולי את תעזרי לי להבין, מה בתובענות שלי כל כך מעצבן? טוב, ואני מצטערת על ההצפה, אבל אני מוצפת ונורא קשה לי להכיל שזהו... דורותי
את כאן? כל היום אני לא מצליחה להתרכז ובמקום לשקוע בציינון רורשך מרתק, אני בודקת שוב ושוב את הפורום...מחכה לך...אולי...כמו שמחשבים נתקעים, גם החיים יתקעו לנו...ואת תישארי? אני מרגישה מטומטמת שכל כך קשה לי...אפילו היה קשה לי מדי ולא העליתי את הפרידה ממך בטיפול היום... בא לי להצליח להגיד תודה ושלום וזהו... ואני מרגישה שאני עסוקה בלסגור כל כך הרבה דברים לא פתורים אצלי לגבי הפורום ומה שהיה כאן, שאני לא מתפנה באמת להודות לך... אבל את יודעת כמה אני מודה לך נכון? כמה אני מעריכה את כל מה שנתת וכל מה שהיית בשנה הזאת... השנה רק גיליתי את הרעיון הזה של פורום באינטרנט, ונשאבתי מאוד מהר..ולא כל כך היה לי מושג איך זה עובד ואיך להשתמש, ואני עוד לא בטוחה שהבנתי. אבל באמת שהיית כל כך משמעותית...לא סתם אני רוצה שתאמצי אותי, וברור שזה בהומור, אבל בבסיס יש אמת...כי יש בך משהו מאוד אימהי, המון אמפתיה וחום וחמלה והבנה, ומן אהבה וקבלה שמתפשטת ממך, אבל גם יכולת לשים גבולות... ונראה לי שאני כבר יכולה להודות שאני צריכה גבולות... אז אני רוצה להיות אמא כמוך, כמו שהיית כאן בפורום, וגם כמו שאני זוכרת את אמא שלי...למרות שבתור ילדה לא שמו לי גבולות כי היתה ילדה מאוד טובה, עכשיו פחות... לא יודעת...אני לא מרגישה שאני יכולה לסכם את כל מה שהיית וכל מה שנתת, באמת שאין מילים לכמה היית משמעותית עבורי... אז איך אפשר להודות לך? דורותי
הי דורותי, כבר הודית לי. מאד. ותודה בחזרה. הדברים הלא פתורים, כולל השאלות הפתוחות, הם לא לפתיחה עכשיו. פרידה הוא זמן לסגור דברים ולא לפתוח... לילה טוב ונתראה מחר, ענבל
אני מרגישה שאני מורחת את זה יותר מדי וזה רק הופך לקשה יותר...לא משנה כמה הודעות אני אכתוב זה לא ירגיש לי מספיק... וכנראה זה לעולם לא ירגיש לי שלם... אז מחר אני ארשום רק הודעה אחת סופית וזהו, טוב? וזהו, זה יהיה סוף סופי סופני... דורותי
מנהל פורום פסיכותרפיה
