לענבל

ערב טוב, מה שלומך? מרגישה כאב נוראי!! היא דחתה אותי. ואולי מטרת הטיפול היא להבין שאף אחד לא יכול להציל אותי מהתחושות הקשות שלי עם עצמי ועם החיים. אם כך, אז למה להיכנס אליו מלכתחילה? היא אמרה שהיא חשבה שהיא תוכל לעזור לי ועכשיו כבר לא בטוח. שהדאון שאני נמצאת בו הינו נתון קבוע ובלתי ניתן לשינוי. היא התייאשה ממני! אפילו איש מקצוע לא יכול לעזור לי. הרי הרגשתי שהיא שופטת אותי בתוך תוכה ואף לועגת למצבי (חשבתי בתמימותי שזו תפישה לא נכונה שלי של הדברים) והנה זה יצא החוצה והכאב וההשפלה בלתי נסבלים. מה אמורה לעשות עכשיו? לאן לפנות?? למי??????

הי אנה, חווית דחיה, השפלה, לעג, שיפוטיות.. זה נורא קשה לצאת בהרגשה כזאת מפגישה טיפולית. כביכול - זו התגובה הכי לא אמפתית מצידה בעולם. אבל אם תחשבי על זה רגע, האם זה לא משהו שאת מרגישה לפעמים? שהדכאון שאת נמצאת בו הוא קבוע ובלתי ניתן לשינוי? אני מאמינה שאת כן מרגישה כך, מדי פעם. ולדעתי זה אומר, שהיא דווקא הצליחה להיות אמפתית - במובן המדוייק של המילה - לחוויה של ייאוש שקיימת גם בך. היא היתה איתך בו - בייאוש, בדכאון. הרגישה אותו. זה בדיוק השלב והמקום למצוא איך לצאת ממנו - יחד. ענבל

יכול להיות שגם אני מרגישה כך לפעמים אבל... את חושבת שזה נכון- בריא להמשיך עם מי שהתייאשה ? ושמאמינה שאין עוד מה לעשות? את לא חושבת שזה מעיד על חוסר ניסיונה המקצועי להגיב כך למטופל? חשבתי שהיא "תחזיק אותי" גם כשאפול אבל התבדיתי... וגם קשה לי אחרי דחיה, להחזיק את עצמי באותו קשר עם אותו אדם שדחה, גם אם זה קורה לי בדילאיי...ולא מיד אחרי... כלומר, גם לאחר שיחת הבהרה ופיוס איתה ואולי דווקא לאחר זמן , מרגישה שאני כבר לא רוצה יותר בקשר הזה... הזכרון של חווית הדחיה כה חזק שכל מה שבא אחריו - אם זו התנצלות/ ניסיון להסביר/ וגם לקיחת אאחריות שלי - הכל כאילו נמחק לעומת זכרון הדחיה=תחושת הבגידה שלה בי ושזה יכול לקרות שוב.= משבר אמון? כל כך קשה לי שגם הכתיבה שבדרך כלל קלה לי מסורבלת. מקוה שהבנת למרות הכל ומקוה שתגיבי . תודה!