סיום טיפול

המצב קשה בכל מקום. אני החלטתי לסיים את הטיפול בטלפון, דבר אחד אני לא שוכחת ענבל, שאמרת לי שלא לכל אחד מתאים טיפול ויש כאלה שזה מזיק להם, אני בהחלט חושבת כך לגביי ולמען האמת, אני חושבת שטיפול לא באמת עוזר לאף אדם, אבל זו דעתי האישית בלבד. אני לא מסוגלת להיות במקום הזה, אני שונאת את המטפלת, מקנאה לה, כועסת עליה, מרירה כלפיה, וכל הזמן מדובר במאבק. איך אומרים הקומוניסטים - "המאבק נמשך"... ואצלי זה כל הזמן מאבק. אני לא מרגישה שהיא זוכרת באמת את הדברים שאני מספרת (אם כבר אני מחליטה שאפשר לספר) וזה פוגע בי ברמות קשות. אני רואה אותה כ"אמא" קרה, אפטית, מרוחקת... קוראת לה אחת האמהות הקרות של בטלהיים... בכל מקרה לא מסתדרת עם הרעיון הזה. לא מרגישה שמקום כזה יכול באמת לעזור לי, אלא שלהיפך - אני חושבת שטיפול מזיק, שמטפלים מזיקים. לי בכל אופן. כל ההתאבלות הזו, והעצב התהומי, והבכיות זה יותר מדי בשבילי. אז אמרתי לה שאני לא מעוניינת להגיד לה פנים אל מול פנים אלא בטלפון ושהיא לא תראה את פרצופי יותר וש"הם" רק הזיקו לי, רמסו אותי והרסו את חיי -לאט לאט ובזהירות. כל חיי אני מצטערת על כך שנכנסתי לטיפול הראשון שלי -כי משם לא היתה דרך חזרה. וזה מה שבעצם גרם להידרדרות שלי. לנוקשות של היום. לא יכולה להישאב לאשליות, להאמין במשהו, במישהו... בטח שלא במטפלת... לא יודעת מה תחשבי על זה, מקווה שלא תרדי עלי. מקווה שתביני את מה שאני כותבת ובאמת שאת לא חייבת לפרסם את הודעותיי הקודמות כי אין צורך. לא רוצה תגובה מאף אחד, מספיק הדיבורים ה"עקיפים" מאחורי הגב...

שלום יפעת, הודעתך כנה ונכתבה ברגישות והייתי שמחה להתייחס אליה ברצינות. הבעיה היא שהיא הופיעה אחרי הודעות אחרות, מסוג אחר, בעלות ניסוח אחר, גם כלפיי וגם כלפי אחת הכותבות בפורום. הבטחתי ואקיים – לא אוכל לקבל יד כזו ויד כזו. ענבל