הרס עצמי

הי ענבל (מה שלומך?) כל פעם זה קורה מחדש, אני לא יודעת איך להפטר מזה, באופן מודע אני כבר לא עושה נזקים חמורים לעצמי. אבל בתכלס זה כאילו לא בשליטתי, זה קורה באופן לא ממש מודע, וקורה בצורה מאוד חזקה והרסנית. כרגע אני מאוד מאוכזבת מעצמי ומהגזע האנושי, בא לי פשוט למות, אם הייתי יכולה הייתי עושה את זה. זה מעשה אנוכי ביותר, בגלל זה אני לא עושה את זה ומרגישה לכודה, במבוי סתום. . אני מצטערת שאני כותבת דברים קשים ומכבידים, דברים שהמקום לדבר עליהם הם בטיפול, אבל אני כותבת משום שיש כמעט שבוע שלם עד הפגישה הבאה, ובכל מקרה אני חושבת לסיים מכל מיני סיבות ולצורך העניין גם כי ברגעים הקשים אני לא יכולה וגם לא רוצה להתקשר אליו, תמיד אני מרגישה כמו מטרד ומצטערת שניסיתי בכלל להיעזר בו (זה לא רק השלכה שלי, למרות שכמעט לעולם איני מתקשרת, באותן פעמים ספורות הוא לא שש להתקשרויות שלי, בפעם האחרונה שהתקשרתי , אחרי שעות ארוכות שלח SMS עם סימן שאלה, דיברנו על זה בפגישה, והוא אמר שבפעם הבא יתקשר ולא ישלח SMS , אבל לא בא לי לנסות ). אני יודעת שזה לא פתרון כל כך טוב להיעזר בך בפורום ציבורי ובאמת שלא רוצה להכביד ולא יודעת איך אפשר בכלל להיעזר (להאחז במילים?). אני באמת מצטערת.

שלום סשה, שלומי טוב. חבל לשמוע שאצלך כ"כ קשה. אני חושבת שזו בדיוק ההזדקקות הזו שלך, שאת שונאת ושאת רוצה להשמיד. את צריכה , ואת לא רוצה להיות צריכה ואת שונאת את זה שאת צריכה. הטיפול מסבך את הכל - כי הוא יכול לטפל בזה , אבל עצם זה שצריך אותו, מחזיר אותנו בדיוק לנקודת המוצא. לאט - לאט, יש תקווה.. ענבל

לא חשבתי על זה ככה, הנטיה החזקה להרס עצמי, לא נעים להודות, היא בילט אין אצלי מאז שאני זוכרת את עצמי . ככה זה כשאומרים לילדה שהיא צריכה למות, צריכה להיות בקבר, הלואי שנשב עלייך שבעה, שהיה צריך לעשות הפלה (80 לירות זה עלה אז בזמנו , גם אני חושבת שהיה עדיף) וכיו"ב כל הזמן כמו איזה מנטרה, וגם פוגעים בה פיזית ומינית מגיל מאוד צעיר (איכשהו פרקתי את ירך וגם נפלתי להם מהידיים ושברתי את הרגלים ועוד כל מיני עוד לפני גיל שנה) כשהפוגעים והמטפלים הם אבא/אמא, משהו מאוד בסיסי נפגם, כנראה שהפנמתי היטב את עניין המוות הרצוי והפגיעה העצמית הייתה איזו דרך מעוותת להרגיש שבכל זאת אני חיה. והיו גם דברים טובים למרות הכל, אחרת לא הייתי שורדת. אני מאוד רציתי אותם, והם לא רצו אותי. העניינים העלובים האלו תפסו את רוב הטיפול במשך כמעט שלוש שנים. הייתה תקופה שבאמת שנאתי את ההזדקקות הזו, פיתחתי תלות רגשית בפסיכולוג זה היה בלתי נסבל הרגשתי ממש כמו ילדה טיפשה עשיתי כל מיני דברים מבישים בטיפול ומחוצה לו שבחיים לא הייתי עושה (גם לפורום של בריאות הנפש לא הייתי מגיעה) הוא הרי לא מכיר אותי מחוץ לחדר שלו ולכן נראה לי שהוא די בטוח שאני פסיכית לגמרי (אני קצת כן אבל לא לגמרי) עכשיו זה עבר, שוב לא אכפת לי ממנו, ושוב אני (כאילו) לא צריכה אף אחד. אני מאוכזבת מעצמי כי חשבתי שעכשיו אחרי כמעט שלוש שנים של חפירות למדתי משהו, והנה חזרתי על אותה התנהגות הרסנית כלפי עצמי, ומי שלא מכבד את עצמו ופוגע בעצמו שלא יצפה שאנשים אחרים יכבדו אותו והם גם יפגעו בו ועוד איך, ככה זה. אם אחרי כמה שנים זה עוד לא עבר, זה באמת "לאט לאט" קצת קשה לי להתנחם עכשיו אבל בכל זאת יש תקווה את אומרת, אז אני יאמין לך ולא אתיאש הפעם. שוב תודה (וסליחה על ההתפרקות)

אם זה פסיכולוג פרטי שאת משלמת לו הון עתק. אז תתקשרי כשאת נואשת בלי כל כך הרבה חששות ופחדים. אם את כל כך מפריעה רצוי מאוד שתחפשי פסיכולוג אחר .

זה שאני משלמת לו על שעה בשבוע לא אומר שמותר לי להתקשר מתי שאני רוצה מחוץ לשעה והאמת היא שאני מעדיפה להסתדר בכוחות עצמי (הוא מציע מדי פעם שנעבור לפעמים בשבוע אבל אני ממש לא רוצה ולא צריכה). יחד עם זה הוא מאוד נוקשה בעניין הגבולות והשמירה על עצמו. אין לי את המייל שלו לדוגמא (וזה לא שלא ניסיתי לברר סתם מתוך סקרנות). אני לא חושבת שאי פעם בניתי עליו או על מישהו אחר במצבים של מצוקה רגשית, גם הפניה לפורום היא דבר די חריג בשבילי.