לענבל ואשמח לתגובות נוספות...

שלום ענבל, זוכרת ששאלתי אותך כיצד מפסיקים? אז זה משהו שדובר עליו רבות בנינו...אני מנסה, מדי פעם מצליח כשקשה אני מציפה אותה, זה לא כל כך מציק לי כי אני רוצה יחס כל הזמן...אבל זה כבר ממש לא נעים הרי אני לא משלמת על שיחות במייל (כשהצעתי לשלם גם על זה זה לא נראה לה...)כל פעם אני מבקשת סליחה מחדש אבל חוזרת להעזר בה וזה כאילו סליחה שאני קיימת.....מבחינתה זו אחריות שלי ושיש לי שליטה על כך..כי כאמור הצלחתי לפעמים.. האם יש משהו חיובי בתלות? האם מתגברים עליה בסופו של דבר?...כי אני מרגישה שאני מוצפת וצריכה לדבר עוד ועוד וזה לא נגמר ונפתחים ועולים עוד דברים וזה מין רכבת הרים שכזאת...אני רוצה שהיא תהיה איתי כל הזמן ושתהיה כמו אם אבל כמו שאני קוראת הרבה רוצות זאת מהמטפלת...אז כיצד מתגברים? איך אוכל להפסיק לחשוב עליה שתהיה כמו אם? הרי זה לא ראלי שתהיה זמינה כל הזמן או תמלא פונקציה של אמא...האם התחושה הזאת עוברת? עד מתי?ובסופו של דבר זה טיפול ויהיה לו סוף אבל לא רוצה בכלל להגיע לסוף מצד אחד ומצד שני רוצה אולי לחתוך בבת אחת ולסיים אולי זה יכריח אותי להפסיק?

הי מיכל את מתארת גישה של 'הכל או כלום' - או קשר תמידי, רצוף, אימהי, או לחתוך ולהפסיק הכל. אני אישית מאמינה שגישה כזו היא בד"כ משהו שמאפיין טוטאליות בעוד תחומים ולא רק בטיפול או בקשר עם המטפלת. לכן זו חלק מהבעיה שבה יש לטפל. בקיצור - זו לא בעיה בטיפול אלא מטרה טיפולית. בברכה,ענבל

שלום מיכל, אצלי זה אותו דבר, כל הזמן מלחמה בין הרציונל שבו היא מטפלת שאני פוגשת פעם בשבוע ויש לה חיים ומשפחה ועוד הרבה מטופלים, לבין הפנטזיה, שתהיה איתי כמו שאני עם הילדים שלי. בין הידיעה שאני בן אדם עצמאי ומתפקד שלא באמת רוצה להיות תלותי כמו ילד קטן לבין הרגרסיה ותחושת החוסר יכולת לתפקד בלי הפידבק שלה. הפער הזה בין הרציונל לפנטזיה שיתק אותי עשה אותי אובססיבית וחסרת כוחות. תחשבי באיזה שלב את בטיפול, מה השגת עד עכשיו? האם את מוכנה לסיים ולא מתוך בריחה והמנעות אלא סיום כי הושגו דברים ויש שינוי וכרגע אין לך צורך בזה יותר וזה לא שווה לך את המחיר שאת משלמת עבור "תופעת הלוואי"? איך היא מתיחחסת לכל העניין הזה? את מרגישה שהיא עוזרת לך להתמודד עם החרדה ותחושת התלות? היא נלחצת בעצמה? היא זורמת איתך? בהצלחה, אביגיל

תודה על תגובתך, זה גרם לי לחשוב...יש תחושה של ממש ילדותיות ורצון שאהיה כמה שיותר קרובה אליה לעומת הרציונל שלעולם היא לא תוכל למלא את הפנטזיות וזה קשה...עדיין אני לא יכולה לומר שנפתרו בעיות ממש ולפעמים נראה שאין ברירה אלא להתלות והיא נותנת לגיטימציה לכתיבה ושיחות בין הפגישות כי נראה לי שהיא יודעת שזה עוזר להתגבר.

הי מיכל, גם אני הייתי בשלב הזה עם המיילים ובשבילי זו היתה רק עוד דוגמא לצורך שככל שמספקים אותו הוא גדל ולעולם לא מתמלא. מה שלי עזר להפחית ולתקופות גם להפסיק עם זה, זה שביקשתי ממנה לא לענות לי על המיילים. כשזה בא ממני זה לא נחווה כדחייה, וכך גם היתה פחות מוטיבציה כי היא לא היתה עונה... בכל אופן, לאט לאט זה נרגע... בהצלחה דורותי