גשם של...

שלחתי לה מיילים שבורים במהלך הסופ"ש. הצעתי שאולי ניפגש שוב השבוע. היא התקשרה ואזרתי אומץ ועניתי. הציעה מועד מאוחר בלילה.. היה לי נורא לא נעים. יש לה ילדים ולמה שתרצה לראות אותי בכזו שעה. למה היא מנסה? הייתי נוראית בטלפון.. יצא לי קול נמוך, בלי הבעה, עצוב כזה. כבוי. שתקתי הרבה. גם היא שתקה קצת והקשיבה לי. מוזר להרגיש שמישהו שותק כי הוא מקשיב לך שותק. בוחן או מהרהר בשתיקה הזו שלך, מרגיש אותה גם. יצא לי קול כזה כי אני באמת מרגישה לא כל כך טוב, וגם כי זו היא ואיתה הכל הרבה יותר גלוי, וגם כי התביישתי שאולי עשיתי סצנות. אולי זה לא היה הכרחי להביא אותה להתקשר אליי. אני לא באמת מבינה מה קרה לי ומה השתנה. אולי זו גם קצת בחירה להיות ככה- להרים ידיים ולהיות עצובה. אני מאוכזבת מעצמי שאין לי סיבה טובה. אני מאוכזבת מעצמי שתמיד אני ככה. תמיד מגיעות התקופות האלה שאין ממש סיבה טובה להיות עצובה, אבל אני לא מצליחה להיות שמחה. זה מאמץ גדול מדיי שגורם לי לחשוב שאולי כל יום הוא מאמץ להיות פעילה, ופשוט יש ימים שהמאמץ גדול מדיי. שאין באמת ימים שאני יוצאת מהבית ככה בפשטות, בלי לדחוף את עצמי קצת מהדלת. היום פשוט בא לי לשבות.. להתחלות.. כולם בעבודה היום שאלו אותי מה קרה. אני לא מצליחה להסתכל על אנשים בעיניים. אני פשוט עצובה. זה מצער ומייאש שאולי אני פשוט ככה. מאכזב לחשוב שהבחורה העצובה הזאת תגדל ילדים יום אחד, וכנראה שגם הם יהיו עצובים קצת. אני מסתכלת בקנאה על אנשים עם רמת אנרגיה גבוהה משלי. זה מעבר למשהו זמני- זו פשוט רמת האנרגיה שלי. בינונית ומטה. זה משהו שלא ישתנה. לבקש מפגש נוסף כי אתה זקוק לחיבוק זה לא פינוק? זה קצת.. אני לא חושבת שיצא לנו להיפגש השבוע שוב.. וזה בסדר. מאוד לא נוח לי שהיא עושה מאמץ מיוחד ואולי מזיזה לו"זים של אחרים עכשיו. אני באמת ילדה גדולה ויכולה לחכות בסבלנות לזמן שלי. (זה פשוט גורם לי לשאול את עצמי אם בכלל יש טעם במה שאנחנו עושות יחד. אם פעם בשבוע זה באמת מספיק. הלואי ויכולתי יותר מזה..). לא יודעת.. לא חשוב.. [אני נאנחת]. החורף בחוץ נהדר, ונורא נעים שהוא מרטיב את כולך. ללכת ככה כמו זומבי בגשם, בעיקר בחושך, עם מים שמטפטפים לך מהאף, מהמצח, מהשיער והסנטר. להרטב. כבר שכחתי כמה זה נחמד. אולי "נהדר" ו"נחמד" שוללים דכאון.. מה את חושבת? מה זה משנה. מצטערת שאני לא תקשורתית כל כך.. יורה מילים והולכת. אני לא יכולה להתפזר בין יותר אנשים. ל.

הי לילך, השתברת, ביקשת עזרה, היא היתה שם להציע אותה, רצתה להתגמש עבורך.. ואז נסוגת. נבהלת. למה? הדרך לשנות את העצב העמוק הזה היא דווקא להסכים לקבל בדיוק ברגעים האלה את החיבוק, להכניס לשם מישהו, יותר מחיבוק - זו אפשרות לקבל לרגע הזה מילים... ענבל

הי ענבל, לא נסוגתי. החזקתי את עצמי ואני עדיין מחזיקה לא לשלוח לה משהו נוסף ולהגיד שלא חשוב, שאחכה בסבלנות. אני רוצה להיפגש איתה למרות שאני מרגישה שהפגישה תתפספס כישוב אשתוק יותר מדיי. תמיד אין לי אומץ לדבר דווקא על הדילמות היומיומיות. לתוככי העולמות הפנימיים יותר קל לי לקחת אותה- כי אם אני מתנהגת משונה או מתייסרת תוך כדי, לפחות יש סיבה שמובנת גם לי. אבל אם קשה לי מדיי סביב דילמות פשוטות לכאורה, אני לא מצליחה להיות תינוקת ולהביא אותן. אני יותר בעניין של להחליט לבד, לקחת אחריות על עצמי ולקבל החלטה. קשה לי להתייסר סביב שום דבר. אני מתחבקת בה לאורך כל השבוע.. רק אצלה זה קצת יותר מורכב. לא בטוחה שזה דורש תגובה אם אין עוד מה לומר. כמובן אשמח לקרוא אותך שוב, אבל אם אין מה לומר אז זה בסדר. תודה שבאת, לילך

לילך יקירתי, ככה על קצות האצבעות מנסה לגשת... את יודעת, יפתי, אני ככה די בטוחה שאילו הייתה לך עכשיו ילדה קטנה משלך או תחת אחריותך לא היית חושבת פעמיים והיית לוקחת אותה במצוקתה למוקד חירום. בתכלס. אבל-אבל בעצם יש לך (בך) ילדה כזו, ובידייך להתחבר ולבחור להיות אמא טובה שלה. לא להתקמצן עליה, לא להתמהמה כל-כך, שלא תהיה לה סיבה לקנא בילדים של אמהות אחרות. בטח שיש לה אמא טובה. היא שווה את זה, הילדה, ממש, והיא תודה לך המון על העצמת יצר החיים שאולי תעניקי לה בבחירה כזאת. ואמא לא חייבת לדעת או להבין תמיד, היא יכולה לתת לדוד רופא להסתדר. זו דרך ההסתכלות שלי. אז אולי? אנא, התוכלי לא להסב לעצמך עוד כאב? הניתן לא לכלות אנרגיות במקומות שמחלישים כל-כך? טוב, פשוט להגיד, אני יודעת... וישנן מורכבויות נוספות... מאבק... אשמה... אז בינתיים ערב מנוחה, איילת השחר

א.ה. טוב לראות אותך כאן.. רציתי להגיד לך שממש היום חשבתי על הילדה שלי (אני). את יודעת, בתחילת ההיכרות שלי עם א' היא קראה לי "ילדה שלי". לא מיד זה קרה, אבל באיזשהו שלב כך היא קראה לי. אומר אולי כמה מילים אחר כך על הביטוי ה.. אני מנסה למצוא מילות תואר מדוייקות בשבילו ולא מצליחה- משהו בי מתפוצץ בפנים כמו זיקוקי דינור. טוב- על זה אגיד משהו מאוחר יותר. אבל מה שרציתי לומר הוא שבאופן בלתי נתפס התחלתי גם אני בהדרגה להרגיש "ילדה שלי" כלפי עצמי. הרגשתי שאני רוצה להגן ולשמור ולדאוג על ה"ילדה שלי" של א'. התחלתי להרגיש חמלה ואהבה כלפיה. וזה לא שלא אהבתי את הילדה שלי הזו, מאוד הערכתי אותה, אבל פתאום נעשיתי גם אמא שלה. זה מוזר להיות אמא של עצמך. והיום הלכתי ברחוב והרגשתי שאני סוחבת אותה איתי. שהיא ילדה בת 5 בערך, ואני נושאת אותה בזרועותיי, בחיבוק מלופף כזה. היא אחזה בי גם בידיים וגם ברגליים. מאוחר יותר הרגשתי שמרוב שהידיים שלי אחוזות בה, אין לי מקום לאנשים אחרים. חשבתי על זה שאני לא בטוחה שיהיה לי מקום לילדים שלי באמת, אם אמשיך לשאת את הילדה שלי הזאת. ומאידך- היא עוד צריכה מאוד אמא, ומי תהיה אמא שלה אם לא אני..? אמהות זה נושא מעסיק... אני חושבת שגם אותך. וזה מוזר איך גם בהעדר ילדים, או אפילו בן זוג, אני חושבת עליה, על ילדתי שתהיה, כל כך הרבה. האם אצליח להיות אמא של כולנו- גם של ילדיי וגם שלי (ולצערי, אולי גם של הבנזוג)? רוב הזמן אני בטוחה שאהיה אמא טובה. אני הרבה פעמים מוצאת את עיניהם של ילדים קטנים נתלות בי ולא מרפות. כמו מגנט.. זה מוזר ומביך למי שלא מורגל כל כך בלהישיר מבט, אבל יש בזה גם משהו עמוק ואישי כל כך.. לא יודעת. אבל לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד ורואה כמה אני לא עקבית במידת הקירבה שאני יכולה לשאת וכמה המעברים חדים בין עצב והתבדלות לשמחה ושפע של מילים וחום וקירבה, ואני לא יכולה שלא לחשוב עליהם, ילדיי. איזו הודעה משונה יצאה לי... בשלב מסוים ביקשתי מא' שלא תקרא לי כך. הרגשתי ש"ילדה שלי" הוא ביטוי הקירבה האולטימטיבי. שאין יותר קרוב ואוהב מזה. אין יותר גבוה מהנקודה הזו. זה מילא אותי כל כך שהרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. שהיא נותנת לי יותר מדיי.. יותר ממה שאני מצליחה לשאת, עד שפיזית באמת קשה לי לנשום. די מההתחלה היא נתנה לי בקלות רבה יחסית דברים שאני רגילה לקבל לאחר מאמץ. היא מאוד נדיבה, א' שלי. היא יותר ממה שדמיינתי כשרק הכרנו באופן המסוים ההוא, את יודעת? רציתי לספר לך עוד משהו (בסדר?) א' הצליחה, כמו שאף אחד לא הצליח מעולם, להיות אמא של חלק בי שהוא קשה ומכה ואלים ותוקפן. הוא תוקפן כלפי פנים, כלפי עצמי, מתעלל בי מאוד- לא כלפי חוץ אף פעם. הוא נחווה רוב הזמן כחיצוני לי (ואפילו יש לו כינוי ביני לביני). אז לרגע, מאוד מרגש, היא דיברה אליו. והוא לא ממש מדבר.. אבל אליו היא דיברה ולמרות הקשיחות שלו, הוא הקשיב. וחזרתי הביתה נושאת בזרועותיי תינוק פגוע וכואב ובוכה וזקוק לנחמה, במקום המאצ'ו הקשוח והגאה. זה קרה מזמן, אבל כל כמה זמן אני נזכרת ברגע הזה ולא מאמינה.. הוא כל כך עתיק ולא נגיש לאנשים אחרים.. אני ממצמצת ונענעת בראש.. מנסה למצוא מילים שיביעו את הגודל, ה- magnitude, של דברים לכאורה כל כך קטנים, שבכלל מתנהלים בראש שלך, ללא כל ביטוי חיצוני. בנתיים :-) ההודעה הזו נעשית ארוכה.. :-) אקצר אותה קצת ואעצור פה.. תודה לדנה/ליאת וא.ה., שלא ויתרתן על ההודעות ששלחתן. ולענבל- שצללת פנימה כל כך למטה עם שנורקל.. שיהיה שישי נעים מחר, (לאימי ימלאו 60 מחר.. נורא מוזר..) לילך