תשובה ללמה אני לא כאן...

שלום לכולן, שלום גם לך ענבל, לא מזמן היתה זו דפי ששמה לב לכך שהדרתי את עצמי מכאן. דבר ראשון, עוברים עלי ימים טרופים ומאוד עסוקים כי אני במהלך פרויקט מסוים מאוד מאוד קשה ותובעני שלא אוכל לפרט עליו כאן. אך בעיקר החלטתי לעשות כך מפני שאני לא מעוניינת להיפגע יותר. אני לא מסוגלת להיות כאן כשאני יודעת שאת ענבל בכלל לא כאן אולי רק מציצה מדי פעם. ואם כבר מציצה אז עונה באופן נמהר ולקוני. אין לי שום טענות על כך, אך לא אכחד, הנוכחות הדלה כל כך מורגשת ובי באופן אישי היא פוגעת באופן קשה וצורב. כמו כן, הפגיעה שפגעת בי ענבל עדיין נמצאת עמוק בתוכי ואין באפשרותי לשכוח. האופן שבו תקפת אותי מבלי לקחת אחריות היה טראומטי עבורי ובעל כורחי גם בלתי נסבל. כמו כן, ה"פחד הקולקטיבי" מפניי שמבוטא כאן חדשות לבקרים תמוה בעיני. בנות, זו אני שמפחדת! זו אני הבוערת! לכן החלטתי להימנע. אם התגובות כל כך קצרות, כל כך פוגעות, כל כך לא איכפתיות, כל כך כלליות, אזי אני מעדיפה שלא להיות בכלל. אם את ענבל בוחרת בלענות "אני לא קוראת לאף אחת" ולהתייחס אלי כאל קולקטיב ובין היתר להשוות אותי לבנות אחרות שהצטרפו הרבה אחרי, לא נותנת יחס אישי, לא שמה לב לניואנסים אזי אני מעדיפה שלא להיות בקשר. אני יודעת שגם עכשיו תעני לי באופן כללי, תשובה כזו שמתייחסת לכולן. אבל לפעם האחרונה שאהיה כאן, אני מוכנה לקחת סיכון ולהיפגע. רק בגלל שזו הפעם האחרונה. תודה למי שנתנה לי פה יד. תודה לדנה שניסתה לדבר איתי. מצטערת שאני לא משיבה. לא נועדתי להיות בין אנשים. ביניכם וביניכן...

הי יפעת, אני קוראת אותך ושומעת היטב את הצורך לתגובות אישיות, מדוייקות, מכווננות, מתוזמנות, מושקעות. אני שומעת את הפגיעה שחווית ואת הפחד מפגיעה נוספת. אני שומעת מה את צריכה ממני וחושבת, בצער, שאת צודקת. לא אוכל לתת לך את כל זה כאן. איכשהו, קיוויתי שבכל זאת תצליחי להיות פה, ברמת תסכול נסבלת יחסית. אבל אולי גם זה בלתי אפשרי. אולי זה קשה מנשוא. את בליבי, ענבל