שלום ענבל,

הבוקר, ברגעים של חולשה,זה הדימוי שעלה לי בראש... כמו בדיאטה, מרגישים רעבים,מתים לאכול עוד ויותר. ולומדים איכשהו לחיות עם החשקים האלו שלא באמת ניתן למלאם. ואז פתאום תוקף אותך מן בולמוס כזה, שלא נותן לך לחשוב רציונל, ולא בא לך פתאום להיות רזה, ןלא מענין אותך כמה כבר ירדת, ואיזה יופי אתה מתקדם, וכל מה שמענין אותך עכשין זה רק לאכול. הכי הרבה הכי מתוק הכי משמין. אח"כ הם מגיעים לבקר, היסורי מצפון, החרטה, ההחלטות הטובות... התקווה היא שדברים יהפכו לאורח חיים, אולי להרגיל את הקיבה לכמויות קטנות יותר, ולהקטין את נפחה, אבל זו באמת תוצאה אופטימלית אצל אנשים שהראש שלהם כנראה גם עבר שינוי. אני אמנם מרגישה יותר בשליטה, פחות בולמוסים,פחות שבירת כלים וכללים. אבל עדיין רעבה.לפעמים רעבה מאד. האם הוא מבין ויודע שגם בימים כאלו, שאני לא מתדפקת נצרכת על דלתו, לא שולחת מיילים, לא הודעות אסאמאס, לא מאימת ב"פיטורין", ואפילו מצליחה לדבר על נושאים אחרים... אני עדיין רעבה, עדיין קשה לי, עדיין מתאמצת, עדיין חולמת על הרגע הזה שיהיה לי מותר לפתו את המקרר ולקחת שלגון ,ולאכול אותו לאט לאט בהנאה גדולה, ובלי הרבה יסורי מצפון... אז מה את אומרת ענבל?מותר לחשוב על איזו ארוחת שחיתות? או שכדאי פשוט ללמוד לחיות עם הרעב? ואולי אחד לא נהיה רעבים יותר, רק רזים יפים ושמחים לנצח?

הי מיקי דימויים של אוכל ודיאטה תמיד מדברים לליבי.... עפ"י הסיום של הודעתך, נשמע שבאמת מה שאת מכירה כרגע זה לווסת את האכילה, אבל להמשיך לחוות רעב. זה רק חלק ראשון בתהליך לקראת אורח החיים, שעליו דיברת. לקראת תחושה של שובע. שובע אמיתי, שנובע מהזנה ממשית, כזו שממלאת לטווח הרחוק. ענבל