אהלן

הי ענבל, מה שלומך? נראה לי שקצת בא לי לכתוב קצת גם, אבל אין לי מה.. :-) "צרות של עשירים", אני מחייכת לעצמי. מוזר לי לשבת ככה על הגדה ולא לנוע בזרם עם כולם. כולן בעצם.. (האם ככה עוזבים?) הייתי בחו"ל כמה ימים וחזרתי קצת לא ממוקדת.. למה זה קורה שכל כך קשה לי להחזיק מוטיבציה ומכוונו?ת מטרה? אני נזכרת בדימוי שכתבתי ממש מזמן לאורנה, אחת המנהלות בפורום השכן של לפני שני דורות בערך :-) (מצחיק... עבר מלא זמן).. בכל מקרה- כתבתי לה שאני מרגישה כמו כשהייתי ילדה וניסיתי לאזן מקל של מטאטא על האצבע. הייתי צריכה להיות בתנועה כל הזמן, לרוץ ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה כדי להצליח לשמור את המקל באויר. וככה מתנהלת גם המוטיבציה שלי.. אני עסוקה לא מעט בכמה אני צריכה לזוז ומתי כדי שלא יפול לי המקל. אני יודעת שלפעמים אם אפעל באינטנסיביות רבה מדיי ואדחוף את עצמי חזק יותר ממה שאני רגילה, אתעייף נורא ולא אצליח לזכור לשם מה אני עושה את זה- אאבד עניין והמקל יפול, ומצד שני- אם לא אזוז בכלל אז אולי המוטיבציה תשמר, אבל לא לאורך זמן (מה גם שצריך לעשות משהו עם המטיבציה הזו..). אני לא יודעת איך אנשים נשארים באותה עבודה כמה שנים.. אני מנסה לדמיין את עצמי 5 שנים קדימה וממש אין לי מושג מה לדמיין שם.. אין לי מושג. פתאום יש עוד כמה דברים שאני רוצה לשאול אותך... (יש לך כוח?) אני מוצאת את עצמי באוני' מחפשת מרצ?ה מאמץ כל הזמן. מרצ?ה מאמצת בעצם. גם בתואר הקודם זה היה כך, רק שעכשיו אין לי כוח להיות כזו. אני לא מצליחה להרגיש מחוייבות למקום וללימודים החדשים ואז גם קשה לי יותר לרצות להיקשר. קשה לי עם הצורך הזה להיחשף בפני מישהי, כשאני יודעת שזה לא מתאים. שזה רק יכאיב לי. וכשנוצר קשר אני נוטה להתרחק.. הקירבה מאפשרת לי ללמוד ומרחיקה אותי מהלמידה באותו הזמן. אני לא מבינה איך דברים הפוכים יכולים להיחוות יחד באותו זמן.זה קורה לי לא מעט.. להיגעל ולהימשך, להתעניין ולהשתעמם.. יש עוד משהו שרציתי לשאול אבל מחקתי.. אולי בפעם אחרת. אולי אשמור משהו גם לא'.. :-) נראה שבסוף בכל זאת היה לי מה לכתוב.. לא בטוחה שזה מסוג הדברים שיש מה לענות עליהם, אבל אשמח לקרוא את מה שתרצי לכתוב. קצת מפוזר לי היום... מקוה שאת בטוב, לילך

הי לילך אני שמחה לשמוע שההעלמות הפתאומית שלך הייתה קשורה לחופשה בחול.מקווה שלמרות החזרה הלא כל כך ממוקדת,היה כיף. אגב אני תמיד חוזרת לא ממוקדת מחול,וגם מחופשות בארץ.תמיד אצלי החופשה בפועל אורכת עוד כמה ימים. וגם לי יצא לאחרונה לחשוב הרבה על עד מתי אני ארצה לכתוב בפורום,ואיך יודעים שזהו באמת,ולא זהו כי כבר לא כל כך נעים יותר ואין כח לבלגן.והמסקנה שלי הייתה שכל עוד אני בטיפול,אז יש מקום גם לפורום.לא חייב באותה אינטנסיביות,לא חייב באותה רמת מעורבות,אבל משהו כזה ברקע.ואני ממש שמחה שמדי פעם את קופצת לבקר. וכשקראתי את מה שכתבת כאן על הבלבול בהקשר של הלימודים,הרגשתי שזה ממש דומה למה שקורה לך עם עבודה,ומה שקורה עם זוגיות,ומה שקורה עם חברות וגם מה שקורה בטיפול.(וזה כמובן ממש לא מחייב, זו הרגשה שלי לגמרי,הרי אני לא באמת מכירה). ובעצם זו רק בעיה אחת שמשפיעה בהמון מקומות,וכשבעזרת א והטיפול הטוב שיש לך,תצליח להבין ולהתגבר,זה ישפיע באופן מיידי גם על המקומות האחרים. אז לסיום רק רציתי להגיד שדי התגעגעתי, אפשר לשלוח חיבוק ? ביי דנה

הי לילך את מאבדת עניין ומוטיבציה בעיסוקייך, לימודייך, לא מסוגלת להחזיק הרבה זמן באותו מקום, ודווקא בפורום את נשארת לאורך דורות.. יש לך רעיון מה מתאפשר כאן שבמקומות אחרים לא? לגבי האימוץ - את צודקת. זה לא לעניין להיחשף בפני מורה או מרצה. זה לא המקום הנכון לעשות זאת. זה לא המקום הנכון לחפש בו אמא. לחזור מחו"ל לא ממוקדת? – זה ב-א-מ-ת צרות של עשירים..... ענבל

הי ענבל, לא מצאתי מקום לש?בת במילים שלך.. (סליחה).. לא בטוחה מה זה אומר. משהו בהן הכאיב קצת, לא בטוחה מה.. אולי כי היית ממוקדת. הרגיש כמו א'-ב'-ג'.. והמילה "אמא" ננעצה.. מצאתי את עצמי משפילה ראש ואומרת לעצמי "פ?סדר" בשפתיים קצת קפוצות. צורך להתמגן.. קצת כמו התחושה המבישה שהרגשתי כשניגשתי למרצה הזו ושאלתי אחרי השיעור שאלה אישית במסווה של שאלה אקדמית, וכמובן שזה היה תלוש, גם אם היא לא הבחינה בזה. נפלתי בין הכסאות והרגשתי קצת .. :-( לא נורא.. ... אנסה לשמור על עצמי קצת יותר.. להחזיק את עצמי קצת יותר עניינית. הכל בסדר. התבלבלתן לי, את והיא.. אולי גם כאן.. מרגישה שכתבתי אחרת, בלי עניבה אולי וקצת בכאב ועצב אני תולה אותה על עצמי שוב, מהדקת קצת יותר חזק הפעם.. לא הצליח לי.. לא נורא. הכל בסדר.. (אני יודעת שיש לך קשר קלוש לכל מה שכתבתי.. שביום אחר לא אבין מה רציתי ממך..סליחה, הכל בסדר..) נדבר, :-) לילך ודנה- הרבה תודה על החיבוק והגעגוע.. לא הצלחתי למצוא מילים משלי לומר לך, אבל שלך נגעו.. תודה.. (ומצטערת).

הי לילך יקרה וכולן, בוקר אור, קראתי לפרטים את דברייך, ענבל, המתייחסים בין השאר לשהות בפורום ולקשרים בכלל (לפחות כך הבנתי). וכמובן שאת מילותייך לילך יקרה. ניסיתי להקשיב. אוכל להצטרף לשנייה ולהציע כיווני מחשבה מעולמי? חשבתי על הדבר המיוחל הזה שאמור להשרות ביטחון - שאפשר לבוא וללכת, להיות קרוב, להיפרד ולשוב, על חלקייך, הטובים, הרכים, המתמסרים, הנזקקים, וגם אלו הפחות נחמדים וגם אלו הנוקשים. בגבולות. ואני חושבת על החרדה שבעטייה קשה, אולי, להכות שורשים במקום מציאותי (מתחבר לי לדימוי המטאטא על האצבע), ועל הקושי להרגיש את זה. וחושבת על קשרים של לגעת-לא-לגעת. כאלה, שאולי יש בהם איזו הכחשה, של איזה יש. ושוב, (אני קצת חוזרת לספירלה המוכרת) אזכיר את החרדה מאותו קול שמקנא ב-יש, בעושר היחסי, חומד, הורס, מגביל מידי. זה גם מזכיר, בעיניי ובעולמי, את המושך-דוחה שבדברייך, לילך יקירה. אהבה-שנאה... אסור-מותר... וענבל (הי), אני חושבת שאפשר היה לקחת את הדברים שאמרת, בהתייחס גם לעיתוי ולאופן (שמדגיש יותר נפרדו?ת, אולי), ולפרש אותם כגירוש/מחיקת מקום, או כמעין השלכה פתאומית. לשמוע את הקול המבהיל (הפנימי), לחוש מאד נשמטים, להיוותר בפה פעור ולהיעלב. כשתחושת פגיעה כזאת נוצרת בטיפול זו נקודה לעבודה חשובה. וגם - אני חושבת שזה כן לעניין להביע משאלות באשר הן, גם אם אינן ריאליות (בד בבד עם הפנמה הדרגתית שהן כאלה). לילך יקירתי, המילים הללו, גם מאד עבורך, ואהבתי שלוחה לך, וחיבוק גדול גם לדנה, שלכן, סופ"ש נעים, איילת השחר.

הי לשתיכן, איילת השחר ולילך, ראיתן בתגובתי משהו שאני לא הרגשתי. גם עכשיו אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף איפה ההשלכה והשמיטה. אני חושבת שאולי היה משהו בניסוח שהיה קצת קורקטי, ענייני.. אולי זה נחווה מרוחק. אולי לא רק. אני חושבת שאם תסננו את הניסוח, תגלו שיש הרבה תשומת לב לתוכן של הדברים של לילך. הרבה אכפתיות ודאגה. רציתי לומר, שחשוב להפנות את הצורך - לעזרה, להכלה, לקשר קרוב, לאימוץ - למקום שבו ניתן לקבל אותה. במקומות אחרים, לא מותאמים, זה מקור לתסכול. אולי על מקומות העבודה, הלימודים, מולבשות ציפיות למילוי חסר כזה, שלא יוכל באמת להתמלא מהן. ואז מתרחש איבוד העניין... זה רק רעיון, מחשבה. ללא כוונה לפגוע. ענבל