לענבל

אכן צריכה ה--מונים של סבלנות וזה המבחן של חיי ...שמתקשה לעמוד בו וככל שמתקשה, כך נבחנת בזה יותר ויותר - חוק מרפי? או אמונה דתית של תיקונים וכדומה-- תלוי למה יותר מתחברים.. המבחן הכי קשה בשבילי זה להיות סבלנית לחיים--- מאד תבוסתנית במה שקשור אליהם (: ואיכשהו "הם" לא משחררים אותי בקלות-- בטח תפרשי זאת כ"השלכה"? = שכנראה נותר בי איזשהו ניצוץ של רצון בחיים כי נכשלתי בכל ניסיונותי לנטוש. אז כן, פרט לרגשי נחיתות, מסובכת בעוד כמה רגשות שונים ומשונים, (כפי שאת רואה) למעט "שמחה" (מה זה??) אך מדוע אני צריכה לסבך אחרים בהם??!!?? במיוחד אותך ?? לא נורא תמיד אפשר להחזיר אותי ל"חדר הטיפולים" (-: תודה . את באמת באמת נחמדה ותשובותייך לכותבים/ות האחרים יפות ואמפתיות , כל עוד הן לא מחזירות לטיפול.... סליחה... קשה לי לא לקלקל. מהר מאד נכנסת לציניות ולפני שזה יקרה לי שוב --- מודה לך מעומק הלב ומתנצלת על החלק הדוחה הזה שבי........

הי אנה מהודעתך בולט בעיקר הסכסוך הפנימי: הרצון להיעזר שניגף ע"י ציניות וחוסר אמון, הרצון לחיות טוב ואפילו - רחמנא ליצלן - לשמוח, שניגף ע"י ייאוש וחוסר תקווה.. גם התבוסתנות אינה שלמה כי עדיין מפעם בך הדבר הזה שהוביל אותך לכתוב. אני מאמינה, בלי ציניות, שאפשר לחיות טוב ושטיפול יכול לעזור. תצטרכי לעבוד על הציניות, הייאוש, וחוסר האמון שלך - על מנת שזה באמת יעבוד. בברכה,ענבל

ענבל, תודה על תשובתך. ואת לא יודעת כמה שצדקת.... והלוואי שהייתה בי הציניות שתגן מהכאב התהומי הזה. (הכל זה רק משחק רגעי שאפילו אותו קשה לבצע--- להיות צינית. גם לזה צריך כוחות שכנראה אין בי) כאב שבהכרה בכך שגם הסביבה מיואשת והאדם שאמור לעזור לצאת מהייאוש, קרי-- המטפל-- מיואש בעצמו והתחושה הינה של חולה סופנית. גם בעניין התרופתי - (ואולי רק בעניין התרופתי....) מגלה "עמידות" ואין תרופה ואין מרפא ליצור שלא מרגיש אנושי מרוב הבחינות. אפילו המוות מסרב להתקרב אליי ולגאול אותי מהסבל ומההשפלה שבהימאסות שלי על אחרים. גם המקצועיים שבהם. אז אם הגעת עד כאן --תודה על ההקשבה