תלות-הנושא הבוער

היי לכן יצא שנכנסתי היום בין נים לנום, וקראתי את העצים שהתפתחו פה על נושא התלות בטיפול. ולכן ראיתי צורך לשתף אתכן במשהו שקרה לי בטיפול "המוצלח" שלי, מנקודת המבט שלי (הכואבת הפעם) המטפל המדהים שלי, נכשל... כבנאדם... בבסיס האנושי שלו(הפרטים שמורים במערכת אצל ענבל). דרמה אמיתית עברנו שנינו - כל אחד בצד שלו, בעיקר לחוד, והוא נכשל בעיניי כאדם. כבן אנוש. אני תלויה בו, ביומיום וכעת גם להמשך ההחלמה והשיקום שלי. לצערי, עם כל הכאב והכעס על ההתנהגות הנלוזה שלו,זה המטרה שלי. זה - ורק זה- עומד לנגד עיניי. אז היום אני יושבת שם בחדר הטיפולים מולו: טראומתית, כועסת, בוכה ומתייפחת (למה התנהג ככה? למה שמט אותי? למה לא היה שם להציל אותי בזמן אמת?למה התעלם מקריאות המצוקה שלי?) חרדה ומפחדת. אבל נאבקת לחזור לשגרה. כוחות מנוגדים פועלים בתוכי - לחתוך את התלות הזאת (כי הוא נכשל כאדם בעיניי, וזה בלתי נסלח ממש) ולסיים את הטיפול, או לנסות ולאחות את השברים, לדבר את העניין בלי צנזורה, ולקוות לימים טובים יותר, ולחכות לצמיחה שתבוא ביום מן הימים. בחרתי בדרך השנייה. אני זוכרת, ולא שוכחת לרגע, כי הטיפול הזה מתנהל בצד סערות וימי שגרע, לחץ והרבה עצבים וכעסים. אני לומדת דרכו שאני לא מושלמת וגם הוא לא (זה לא חדש). התלות? אני לומדת עכשיו שאף אחד הוא אף פעם 100%. אם תחשבו על זה - אז כל אחד ואחת מאיתנו הוא לא 100% כלפי האחרים תמיד (הורים, אחים, חברים וכיוצ"ב), יש פאשלות, יש פאקים ביחסים עם אחרים בחוץ (לא מקשיבים, לא זהירים, אמרות חסרות טאקט, לא מבקרים מספיק את ההורים, לא מחוברים, אינטרסים וכיוצ"ב). לא כך? אז מה זה שונה מהיחסים בטיפול? שם אין אינטרס. האינטרס הוא שלי. בלבד. לצמוח. יהיו גם שיגידו שאני לא מושלמת. ולכן גם אם הוא לא מושלם זה לא עושה אותו פחות בנאדם. רק אולי יותר אנושי (הוא נבהל? פחד? סתם היה אטום? סתם זלזל? לא מעניין ) הוא נכשל בגדול בעיניי, אבל אני רוצה לצמוח משם, שהוא לא יפריע לי בגלל האישיות הבעייתית שלו (בעיניי). היום בצל הטראומה אני מחכה למצוא את שביל הזהב. שתעלה אותי בחזרה על דרך המלך מולו שם. שתבנה לי את האמון בו בחזרה. ובמקביל- אני החלטתי, שאני מורידה את מינון הפגישות בינינו. אפחית את התלות בו באופן יזום. הוא לא יצטרך להחזיק לי את היד. כדי לנסות יותר ויותר לבד. יהיה קשה. ביחד ננצח. לאט לאט. עקב בצד אגודל. לא ממהרת. לכן... בתוך כל הכאוס שאני נמצאת בו כרגע, אני מברכת על הרגע שהטיפול הזה חזר איכשהו, שהוא חזר. אני כועסת עליו מאוד ואומרת לו ומזכירה לו את זה בכל רגע ורגע נתון בחדר, בינינו. הוא שומע את ההשתלחויות שלי בו, ואני אומרת לו הכל בלי צנזורה ממש. לא תמיד הוא מגיב (גם אם יגיב סתם יעורר תגובת נגד שלי, כי אני כרגע פגועה ועצבנית), ועדיין... אחרי כל השתלחות שלי בו, ההרגשה היא שלאט לאט זה נשטף, הכעס והזעם יורד בעוצמות. כמו אחרי גשם-ריח של התחדשות של האויר. ואני מתפנה לבנות מחדש את היחסים בינינו כדי שאוכל להמשיך להתקדם. עם הרבה מאמץ אני אשתנה. הוא לא. זה מה יש. הטיפול מתמקד בי ולא בו. לכן, לסיכום, אל תשכחו לרגע שהכוח הוא בידיכן כמה תלות ומרחב אתן רוצות בטיפול. ושאף אחד לא יבלבל אתכן (אני מניחה שכולנו הסתדרנו היטב לבד לפני שהגענו לטיפול, אז למה לא אח"כ/במהלך?) זאת נקודת המבט המפוכחת שלי, בימים אלו אני גם לא שוכחת לרגע שהטיפול הזה מזמן הרבה הרבה רגעים טובים ונעימים, ככה זה כשרצים לטווח הארוך , לפעמים נופלים ונחבלים ודורכים זה לזה על האצבעות.. הרעיון הוא להמשיך הלאה. לילה טוב

הי ממממ יאללה ביי, כה חשוב ומלמד מה שכתבת.. מתחבר למה שכתבה א.ה למטה בעץ של 'טיפול מוצלח'... חשוב מאד שיישמעו כאן גם קולות כאלה - של מי שמבססות את הטיפול שלהן על הכוחות שלהן, על הרצון שלהן, על העבודה שהן עצמן עושות, מתוך לקיחת אחריות ושותפות מלאה בטיפול שלהם - על אף , למרות ולפעמים גם בזכות - המטפלת. תודה, ענבל