בין המילים

הי ענבל, שוב אני... אני רוצה לדבר ולא רוצה. כל כמה ימים אני כותבת משהו ואז במקום לשלוח אני לוחצת על "לראש העמוד" וזה נעלם. כנראה שאני בכל זאת קצת סומכת על א' ומרגישה שעדיף לחכות לה. "בכל זאת סומכת", כי קצת משתבש לנו לפעמים.. אני לא יודעת מה הרושם שאני עושה כאן.. לפעמים נראה, אולי, שאני כרוכה אחריה ותלויה בה לגמרי וזקוקה לה נואשות. האמת היא שיש רגעים כאלה, שבדמיון אני כרוכה וכל מה שאני רוצה לעשות זה להתמזג. אבל באמת, מאכזב לגלות שתוך שניה אני חותכת ממנה. מתרחקת ומחליטה שאני יכולה לבד. זה לא מלווה באיזו התפרצות וסצנות. אני פשוט נסגרת ומחזיקה חזק יותר. לפעמים אמשיך להתקדם איתה כאילו כרגיל, אבל בפנים משהו כבר מסתכל על הדברים מבחוץ. בקרירות מסוימת. אז השבוע זה שבוע כזה, של indifference אני הרבה פעמים מדמיינת אותה ברחוב וזה מעורר בי חיוך בדרך כלל. השבוע כאילו אין לי כוח. הדמיון הזה מעורר בי קצת מיאוס. ואת יודעת למה? קרה משהו נורא קטן.. נפגשנו לפני כמה ימים, היא הייתה קצת מצוננת (ואולי זה ההסבר). התחלנו מעניינים טכניים של לו"ז ואז כשסיימנו התקשיתי, כהרגלי, לפתוח (למרות שממש לפני רגע דיברתי כרגיל).הרבה פעמים היא עוזרת לי, או שיש לה פרצופים מבינים כאלה שמעודדים לנסות, אבל במפגש האחרון היא לבשה פרצוף-פסיכולוגית. לא הייתה לה הבעה בפנים, היא שתקה ולא דיברה, וגם כשניסיתי לדבר על זה שקשה לי לדבר היא המשיכה לשתוק. היא לא נראתה מרוכזת וגם לא חולמת. היא לא הייתה בשום מקום. הייתה יותר מאבחנת ממטפלת, חיצונית לסיטואציה. הייתה לה הבעה אטומה קצת. אמרתי לה שזה מבלבל שאי אפשר לקרוא את ההבעה שלה, הורדתי ראש, לקחתי אויר והתחלתי לדבר. אבל זה היה קצת מתחושת מיאוס וחוסר ברירה. ולמרות שבהמשך השיחה קצת השתפרה, זה מה שנשאר איתי- המבע האטום הזה. היום, בשיחה דמיונית שקיימתי איתה, מצאתי את עצמי שואלת אותה אם היא תגיד לי כשיגמר הטיפול, מבחינתה, או שהיא תתן לי להבין לבד שאני נודניקית ושהגיע הזמן ללכת הביתה. מצער.. אנחנו אמורות השבוע לחגוג שנתיים. כבר שנה שלא הבאתי לה משהו קטן- לחג, ליום ההולדת שלה,.. כל פעם היה לי רעיון ולא הצלחתי לעשות איתו משהו. גם השנתיים שלנו כנראה נדונות לאותו גרול. אני לא מצליחה לחגוג איתה או לציין ביחד משהו. אני לא מרגישה בטוחה לעשות את זה. (למה את חושבת?) ואוו.. גללתי אחורה וכתבתי לא מעט.. כתבתי מהר, כי אני באמצע עבודה :-) אז ברשותך, לא אקרא ואנסח מחדש.. מקוה שהכל שם בסדר.. שיהיה שבוע נעים ורך, לילך נ.ב.- אני מצטרפת למילים המודות והאוהדות- נעשה פה ממש טוב. (מקוה שגם לך).

הי לילך, גם לה, כמו לך, יש כל מיני ימים, עם כל מיני מצבי רוח, וטעינויות שונות של אנרגיה.. תסלחי לה? אני מקווה שבפגישה הבאה תוכלו לדבר על זה ואולי אפילו לצחוק על זה.. ענבל

האם מבע אטום זה חלק מהמקצוע? המטפלת שלי תמיד במבע אטום ואני יוצאת מדעתי. עיניים תכולות יפות, אבל ריקות ללא תחושה. ממש מסך ריק וראי שהמטופל ישליך עליו את תחושותיו.... אבל זה מרגיש לי אטימות............. להעיז לומר לה משהו? האי אנושיות מעצבנת. או שהיא תפגע- תכעס- לא תקבל כי זה המקצוע?

הי לילך אני נזכרת שבהודעה ההיא שכתבתי לך הפתיחה היתה שאני רוצה לכתוב גם לי ועלי וגם לך ועליך. מסכימה? וגם מה שכתבת לי שהיה קל לשתף שנכון באמת הרגשתי משתפת כמו חברה קרובה רק ביותר גילוי לב ,כי בחיים האמיתיים עדיין קצת עצורה... כל כך התחברתי למה שכתבת שהיתה לה הבעה קפואה.ושגם כשאמרת היא לא הגיבה.זה כל כך מוכר.זה כל כך מתיש.במיוחד שעכשיו אתן פעם בשבוע. נשמע שנעשה לא פשוט ומורכב שם.אה? וגם האין חגיגה אחרי שנתיים קצת מאותתת על זה... זה לא זמן לחגיגות וציוני דרך. אתן כנראה עמוק בתוך ההסתגלות... זוכרת שפעם ענבל אמרה ליפעת שדווקא במקום של הפגיעות,הנזקקות,משם צומחים? אבל אולי אצלך זה קצת מרד גיל ההתבגרות כזה מין. שנתיים בטיפול ,כבר אמרנו. וכל כך מוכר לי שבעניינים טכניים הכל שוטף ופתאום משתתקים. וגם הקיפאון הזה . וואוו זה כל כך מוכר. אוף!!! ולגבי העבודה שלי- ממש כמו שאמרת עוד כמה שנים לא אהיה ,בעזרת ה באותו מקום. כן,גם אני ממש עכשיו חזרתי לספסל הלימודים. למרות שקצת חרדה. מקוה שאצליח.מתקשה להאמין בעצמי. למרות שיד עכשיו לימודים היו הצד החזק. אבל זה לא מרגיע את הבפנוכו שלא שקט. למרות שמנסה לעודד. היום גם היתה פגישה לא משהו,דווקא הצלחתי לדבר. אבל הכל הרגיש לי קפוא.ממני אליו וממנו אלי. היו חסרות מילים,דווקא. מילים אישיות ,רכות ,ראשוניות. אפילו החיוך ששמור לי לבוקר טוב לא היה שם. והיו לי הרבה בקשות היום-התריסים שהיו פתוחים והשמש שסנוורה ופתאום ביקשתי שמיכה. ושאלתי אם אני לא מטריחה והוא לא ענה. זה מתיש.העמימיות הזאת. וגם אצלי יש רעידות אדמה. הכל לא יציב . מרגישה שהאדמה רועדת. שהכל נשמט. טוב ,אני מקוה שיהיה לנו שבוע מיטיב, ופעם הבאה לפני שאת מוחקת הודעות תחשבי עלי לילך ,בסדר? מאוד שמחה לפגוש אותך כאן. הרבה הצלחה. אדוה

הי אדוה, טוב לקרוא אותך :-) נורא הפתיע אותי לחזור הביתה ולגלות שצמחו ענפים מיטיבים כל כך סביב העץ ששתלתי אתמול :-) תודה רבה! לחמישתכן :-) מקל קצת לדעת של-א'ים של כולם יש ימים אטומים כאלה, למי יותר למי פחות. אני חושבת שעם המטפלת הקודמת עוד יכולתי לשאת את זה, אבל דווקא בגלל שהיא שונה ואחרת אז זה פוגע ואין לי איך להסביר את זה. לא רגילה לראות אותה עם הבעה של פסיכולוגים.. ותסלח לי הפסיכולוגית שביניכן שבהקשר הזה הבעה של פסיכולוגים משמעה ללא-הבעה. (סליחה). את יודעת, דווקא הריחוק המסוים הזה והתחושה שאני משעממת אולי, או שאני כל הזמן "עוד מאותו דבר" גרמה לי להתנתק, כרגיל, ולהרגיש שקיבלתי שתי סטירות ודווקא לטובה הפעם. אמרתי לעצמי שמה אני עושה סיפור, ושתמיד אני מחפשת לעצמי בעיות ובסך הכל, אם אני לא אתעקש לעשות לעצמי חיים קשים ולהציב בפניי דילמות כל הזמן, אז שלומי טוב וטוב לי והכל בסדר. ודווקא מתוך ההחלטיות הזו, שהשתלבה קצת באנרגיות מהירות יותר מתוך טיפה כעס, יצא טוב. התנהלתי השבוע טוב מאוד.. "השבוע".. הימים כל כך ארוכים שיום שני כבר מתפרש כמו שבוע שלם. ועכשיו מתוך עשייה יותר קל לי להתקרב אליה בחזרה, בתוכי. אז בסוף יצא בסדר. מקוה שגם לך יהיה שבוע נעים, לילך

ל. יקרה, כבר שנתיים. ביחד. פרק זמן. מרגש. ייתכן שזו רק התחלה וגם עוד קצת. אולי גם יותר. מתוך הבנתי את התהליך הטיפולי שלי - מתנות קונקרטיות נראות בעיניי עניין עדין חמקמק ומורכב, בדרך כלל. אפילו קצת נפיץ. אני בעד לדבר על זה קודם. מה מבטא הרצון לתת מתנה (ומי נותן למי ובאיזה עיתוי ולמה), ומה אומר הקושי, החסימה לבצע. לדבר איתה על זה. ... ולדבר גם על חששות מפני בואו של סיום מסיבות כאלה או אחרות (בשימת לב לעיתוי בו הן עולות, כמו יום 'חלש' שלה). וגם על איך שחווית אותה, למה ציפית והאם התאכזבת, האם תסכל, ואיזו סערה התחוללה בך. להוריד את השיחה הדמיונית למציאות. איתה זה הכי נכון בעיניי. כמו שאמרת בעצם גם את :-) די בטוח שאפשר לסמוך עליה גם אם היא לפעמים נראית קצת חלושה. מניחה שאת יודעת זאת טוב ממני. וכמו שכבר כתבתי - על החרדות שנובעות בעיתוי שכזה גם כן מומלץ לדבר. דוגמאות לחרדות: האם יעמדו כוחותיה להמשיך לטפל בך; הלינקג' שאפשר לעשות בין חולשת המטפל ומחלתו לכובד שהבאנו לחדר וכו'. ואנכי, מדברת המון על קנאה הייתי מציעה גם את כיוון החשיבה (מעולמי) של האם אנחנו מקנאים במטפלים כשהם מרשים לעצמם גם להיות חלשים. ז'תומרת כבני אדם... P-: ברכותיי הלבביות גם על ההתחלות הטריות יותר והמון המון הצלחה. ממני, ובוקר של אור (איילת השחר)

הי (איילת השחר), (למה בסוגריים?) לי סוגריים תמיד נראים כמו לחישה :-) בפורום השני אני זוכרת שמישהי כתבה שזה נראה לה כמו חיבוק.. חיבוק לחוש, או לחישה מחובקת- טוב לראות אותך! :-) כן, שנתיים זה אכן פרק זמן :-) מרגיש כאילו גם אתן מכירות איכשהו :-) אני יודעת שצריך לדבר על דברים, אבל לפעמים, לפחות בעיני, יש גם מקום לפשוט לעשות. מחוות קטנות של תשומת לב וחיבה, סתם כי בא ובלי לעשות מזה עניין. פשוט לתת כי בא. במקביל- את צודקת, ועל חלק מהדברים יש על מה לדבר. על קנאה עוד לא דיברנו. אני לא כ"כ מורגלת בזה, אז קנאה באה קצת מאוחר ולפעמים היא זקוקה לשידול כדי להגיח. אני קוראת שוב את השאלות ששאלת וכלן מדויקות, אבל הייתי צריכה לקרוא אותן שוב כדי להתחבר ולא להרגיש שזה מייגע וחופר. אני רוצה לדייק: לא שאת מייגעת וחופרת, אלא שאני אחווה את עצמי מייגעת וחופרת אם אנסה להעמיק בשאלות כאלה ולהתמיד בכך. ואם במקרה היא גם תהיה מצוננת קצת באותו יום, אז בכללל :-) אולי פשוט המפגשים שלנו בנוים אחרת, שלי ושלך. אצלך נשמע שיטתי, איטי, מעמיק.. כמו שבוררים חבילת עדשים. אחד-אחד, תשומת לב לכל עדש. אני חושבת שאת רגישה מספיק כדי להבחין בעדשה, לו הייתה מונחת לך אחת כזו מתחת לאלף מזרונים (נסיכה שלי) :-) מדהים.. תודה על הברכות הלבביות (ימי שני טובים במיוחד במובן הזה) לילה טוב, לילך

הי לילך מה נשמע ? לא יודעת בזמן האחרון אני מרגישה שלא כל כך מצליח לנו לדבר. ומבחינתי אני לא כל כך מבינה למה.כל פעם שאת כותבת כאן אני ממש שמחה לראות אותך.ותמיד ממשיכה לשוחח אתך על מה שכתבת,תמיד זה גם מתחבר למשהו אצלי. אבל לאחרונה אני מרגישה שאני לא מוצאת את המילים הנכונות וגם כשאני כבר כן כותבת בסוף,כנראה מרוב חשש וזהירות שלי עובר משהו אחר לגמרי.בנוסף אני תוהה האם זה שקצת התפוצצתי כאן גרם לך להרגיש לא נעים.וכמובן יכול להיות שאני סתם מדמיינת. בכל מקרה גם אנחנו ציינו לא מזמן שנתיים לטיפול,וגם אני חשבתי על להביא משהו ובסוף לא הבאתי כלום.לא הצלחתי למצוא משהו שיהיה מספיק ראוי ומדויק ומתאים ושבטוח היא תאהב.אז ויתרתי. אבל כן אמרתי לה שאנחנו חוגגים שנתיים.אותה זה קצת הפתיע.היא אמרה שזה מרגיש לה הרבה יותר.(ואני ישר אמרתי לעצמי בטח שיותר, תמיד שתקועים עם מישהו משעמם הזמן לא זז).אבל היא ממש לא אמרה את זה ככה,היא חייכה,ואז היא אמרה שהקשר מרגיש לה עמוק ומשמעותי יותר משנתיים טיפול.ואמרתי שגם לי.אז למרות שלא הבאתי מתנה,בכל זאת יצא משהו כזה מספיק מדויק ואמיתי. ואני גם חושבת שבזוגיות (בכל אחת,חברה חבר,מטפלת וכו)חייב גם להיות גם חלק תלותי,וגם שונות וגם קרבה ומיזוג.ובכלל זה באמת אתגר גדול.כי הרי אין באמת מושלם.ובעצם הקושי והגדולה היא להצליח ולהתגבר גם על החלקים שפחות אוהבים וגם על הטעויות,כי אז אפשר גם להנות גם שממש מתאים ומאוד נעים.וכמובן שכשאין גם צד שני ורק רע כל הזמן,אז כדאי לוותר. וכשאני חולה אני ממש בלתי נסבלת (הרבה יותר מבדר"כ).אז אם היא רק הידרדרה לדרגת מאבחנת,זה אומנם באמת לא כל כך נעים להיות בפגישה כזו,אבל באופן חד פעמי אפשר לסלוח. מאחלת לך שהיא תבריא ממש מהר,ושכבר בפגישה הבאה ירגיש לכם שוב חמים ונעים ביחד. דנה

הי דנה, גם אני חשבתי על זה שלאחרונה יוצא לנו לדבר פחות. זה גם מסיבות פשוטות, שאני לא מגיעה לכאן כל יום ולפעמים רואה הודעות חשובות שלך רק מאוחר מדיי. וגם קצת רגשות אשמה אולי, שלא "עמדתי לצידך" כשהתפוצצת, כמו שקראת לזה. הרגשתי שאני לא רוצה להכנס לזה ולהתערב וככה יצא שהשארתי אותך לבד. ידעתי שאם אתערב אשאיר את עצמי לבד, במידה מסוימת, אבל זה לא מנע את רגשות האשמה על זה שאולי אכזבתי. ושאולי דווקא השתיקה שלי פגעה. אני סיפרתי אתמול לחברה טובה שאני וא' נחגוג שנתיים השבוע והיא נדהמה. אמרה שהרגישה כאילו רק לפני יומיים התחלנו להיפגש. אני, כשלעצמי, הרגשתי שאנחנו נפגשות יותר מזה, ורק השבוע פתאום זה מרגיש לי כאילו התחלנו רק לא מזמן. אני חושבת שאאפה לנו עוגה קטנה. אני לא אופה, אז נקוה שיצא נחמד.. נראה. התלבטתי אם לתת התראה מראש ולומר לה שאני מתכוונת לציין איכשהו את השנתיים, ולא להפתיע, אבל בסוף ויתרתי. יהיה בסדר. אשמח לשמוע איך את... לילך נ.ב.- נחמד שציון הימים בכותרת תפס ;-)

הי לילך בטח שהיום בכותרת תפס.זה רעיון ממש גאוני.כל כך הרבה פעמים רציתי לכתוב כאן ולא הצלחתי להתגבר על מחסום מציאת הכותרת, וויתרתי. (זה קרה אולי כי בדר"כ אני לא ממש יודעת מה בדיוק אני הולכת לכתוב).ובעצם רק בסוף יש לי כותרת מתאימה,אבל אז לפעמים קצת קשה לחזור אחורה,ולפעמים הכל נמחק,וזה די מעצבן. ולדעתי עוגה זה רעיון ממש טוב.אני לראש השנה תכננתי להביא עוגת דבש.אבל ממש לפני שרציתי לצאת חמתי התעקשה לבוא ולהביא מתנה לבן שלי,והיא כל כך נתקעה וכל כך בלבלה בשכל,שבסוף שכחתי את העוגה בבית.וכשהגעתי אליה סיפרתי לה.ואפילו שהיא לא קבלה את העוגה בפועל,היא מאוד שמחה,ואמרה שבכל זאת מתוק לה בפה. ומה זה אומר חברה,ומה אני מצפה מכזו,זה בהחלט נושא שהעסיק אותי הרבה לאחרונה.וחשוב לי להגיד לך שמבחינתי במסגרת הפורום בהחלט זה לגיטימי לא להגיב.ואני ממש לא כועסת או מאוכזבת.זה נכון ששמתי לב לזה שלא הגבת,אבל ישר חשבתי על זה שזה משהו שאת לא רוצה להיגרר אליו,ואפילו קצת שמחתי שאת יודעת לשמור על עצמך מספיק טוב.ואני שמחה ששאלתי ואני שמחה שענית.אין צורך ברגשות אשמה,משני הצדדים. ומה שלומי ? טוב זה כבר יותר מורכב.סה"כ אני בסדר.ביום שישי יש לבן שלי יום הולדת שנתיים,וקצת קשה לי עם זה.באירועים כאלה החיסרון של אמא שלי מאוד מודגש. וגם באסה שתמיד תמיד היא גם הכינה את עוגת השוקולד המסורתית, לכל אחד מהנכדים.ולמרות שיש לי את המתכון,ולמרות שאפיה זה צד שבהחלט חזק אצלי,אני ממש לא מסוגלת להכין את העוגה.איך שאני פותחת את ספר המתכונים,ורואה את כתב ידה,ישר אני מתפרקת. וגם לקבוע חגיגה בגן היה לי מאוד קשה.ובגלל שמצמצתי לשנייה, תפסו לנו את התאריך,והכי מעצבן שעשתה את זה עוד חברה טובה, שידעה שזה התאריך של הבן שלי.ונכון שגם לה היו אילוצים,אבל מחברה קרובה אני מצפה ליותר.היא יכלה להתקשר ולדבר על זה איתי,לפני שהיא תפסה בגן,אבל במקום היא העדיפה לקבוע עובדות בשטח.חבל,אבל זה מה יש,נחגוג לו בגן שבוע הבא. טוב אז זהו בנתיים המשך שבוע נעים דנה נ.ב לענבל באמת עמוס כאן לאחרונה,וגם קצת במקומות אחרים, אז חופשה נעימה,תבלי,תהני,ותחזרי אלינו עם כוחות מחודשים. נתראה ביום ראשון דנה