או מיי גוד

לא היית כאן היום...מממ...שבירת שיגרה...זה עלול להשפיע על כל סדרי היציאות שלי מחר... הייתי עצובה היום...והרגשתי שאני צריכה חום ואהבה, ולא קיבלתי... אז אני פונה למחשב לקבל חום ואהבה... ראיתי את הסדרה התיעודית של אורנה בן-דור על התאבדות "הכאב גדול מנשוא", ונחשי מה, זה ממש העציב אותי, מהמון כיוונים. היתה שלשום פגישה טובה (כלומר, לא יצאתי בתחושות דחייה ונטישה), וגם אחרי פגישה טובה נורא קשה, ישר החמדנות מתעוררת. כבר בערב אני צריכה (רוצה) עוד ונורא קשה להילחם בזה ולא להתקשר, או לשלוח מייל, לא להיות כזו נזקקת. עצם המלחמה מפרקת אותי. נכון יש עדשי שוקולד? אז אני מרגישה כמו אשת עדש, רק במקום שוקולד, בפנים יש ג'לי נוזלי. כל מכה קטנה ואני אשתפך לי על הריצפה...אני אשת ג'לי מצופה...(היא ההפך המוחלט מסופר וומן), ג'לי וומן...נלחמת ברשע ע"י השתפכות עליו, תלותיות ונזקקות... כבד לי בלב, אני עצובה, עייפה, מיואשת (הנה תשובה מוחבת לשאלה איך אני מרגישה). לילה טוב, מקווה שהכל בסדר איתך, דורותי

הי דורותי, האם חום ואהבה בדיליי תופסים?... תיאורך נשמע כמו מילכוד 22 - פגישה גרועה מוליכה לדחייה שמצריכה תיקון, פגישה טובה מגרה את הרצון לעוד.. זה קשה להזדקק כ"כ. אבל עדשים עם ג'לי בפנים יכול להיות סטארט-אפ היסטרי. האם גם את רואה שיש גם משהו מקסים ביכולת שלך להשתפך?.. ענבל

ישנתי לילה שלם! ועכשיו אין לי זמן לקרוא את כל ההודעות...אוף... חום ואהבה בדיליי בהחלט תופסים ועוברים מסך. דיברנו על זה הרבה בטיפול, שהיא ב- lose lose situation... אבל ממבט לאחור, עם החמדנות אולי כבר למדתי קצת להסתדר, עם הדחייה והנטישה (שמומצאים על ידי כל פעם מחדש) עוד לא למדתי. לגבי היכולת להשתפך שלי, היום היא אולי נראית מקסימה, אבל בעבר היא כנראה הקשתה כאן מאוד ואפילו נתפסה כלא אמיתית. דרך המדיום הזה אין תחושת ביטחון, עכשיו אני ב- good jelly day אבל מי יודע מה יהיה מחר... אבל מה שבאמת חשוב זה שאני אמשיך לתפוס פושעים על ידי התרפקות בחיבוקים ובכי בחיקם ואז אפיל אותם ואצמיד אותם לאדמה עם כוחות הג'לי שלי עד שהמשטרה תבוא... אבל גם שאני מפחדת לקחת את האמפתיה כלפי פשוטה כמשמעה וחייבת למהול אותה בטיפה חשדנות, פגיעה וריחוק, בתכלס, זה עושה לי ממש טוב... אז תודה דורותי

מה את חושבת, שהיא אוהבת אותי יותר כשאני לא כותבת לה כלום בין הפגישות או כשאני כן כותבת? ברור לי שכשאני כותבת המון זה מציק, אבל אולי אם אני לא כותבת בכלל אז היא תשכח אותי, והייתי רוצה שהיא תיזכר בי לפחות פעם ביום. אולי כדאי לכתוב לה קצת- פעמיים בשבוע? אני לא רוצה להיות מטופלת מכבידה וגם לא מטופלת כזו שנזכרים בה חצי שעה לפני הפגישה- אני רוצה להיות מטופלת מושלמת, איך את מרגישה שונה כלפי מטופלים שיוצרים קשר בין הפגישות לבין אלו שלא? תודה, דורותי (שרוצה לחזור להיות מטופלת מרצה).

הי דורתי גם אותי זה מלהיב,עדשים עם גלי בפנים,אפשר אולי גם להוסיף סוכריות קופצות,וליצר אותן עם כל מיני טעמים מוזרים כמו בהארי פוטר. אפשר להיות שותפה בסטארט אפ ? יש לי תואר ראשון במחשבים ושני במנהל עסקים והמון זמן פנוי ודי משעמם לי.מתאים ? מה שכתבת הזכיר לי קצת את מה שדיברנו בפגישה האחרונה.היא אמרה שאני כמו חשופית (זה חילזון בלי קונכיה).וקראתי קצת בויקיפדיה וראיתי שהוא גם אוגר בתוכו רעל להגנה,אבל כשיש מפגש לא מבוקר זה עלול להיות לא נעים. את לעומת זאת באמת כמו סוכריה,או כמו פונדנט שוקולד.החלק הקרמי הוא הכי טעים.יכול להיות לפעמים קצת דביק ומלכלך,אבל בהחלט שווה.וממש לא מפתיע שהיא הציעה לך להמשיך איתה גם בקליניקה.אין ספק שלפעמים לא פשוט לה איתך ובטח שיש איתך אתגרים.אז מה, טוב לפחות לא משעמם איתך ואין לי ספק שהיא שמחה שיצא לכן להיפגש. ואני שמחה שדיברתן על זה,כי אצלנו זה לא קרה למרות ששני הצדדים רצו להמשיך.וסתם הייתה לנו הפסקה של שנה וחבל. ומכול הבאלגן שהיה כאן לא יצא לי לענות על שאלתך מה ההבדלים. אז חלק לא רלונטים אצלך,חלק כבר ציינת לבד.ברור שהכסף מוסיף תבלון מעניין לקדירה.אבל הכי חשוב בעייני זה שאי אפשר יותר להסתתר מאחורי מגבלות המערכת.אם לא בא לה להיפגש איתך עוד פעם בשבוע היא חייבת להגיד.אם משהו בחדר לא מתאים,זה גם בחירה שלה, אין יותר תירוצים.צריך להתמודד עם האמת והיא לא תמיד קלה ונעימה.אבל לפחות זו האמת.וגם כשמשלמים לפעמים סוף הפגישה מגיע מהר מידי,ואולי אפילו יותר.ואז אפילו יותר קשה להיפרד. את יודעת היום בבוקר כשהבאתי את הבן שלי לגן בפעם הראשונה הוא קיפל את כף היד ופתח אותה.הייתי קצת בהלם,ושאלתי אותו אם הוא אומר ביי לאמא.אז הוא אמר ביי אמא להתאאות.והלך לשחק. את רואה מה זה ,ילד שרק בסוף החודש יהיה בן שנתיים כבר יודע להיפרד,כבר יודע לשחרר,מתי גם אנחנו נלמד ? חיבוק ממנו אפשר לשלוח לך ? אני בטוחה שאם הייתם מכירים הוא היה נותן לך בשמחה. ביי בנתיים דנה